נשיכות בגן

בהעדר כלים אחרים להביע תסכול, זעם ,חוסר סבלנות, הגנה, שינוי דרמטי בחיים, אח שנולד, מעבר דירה, גן חדש, ישתמש הילד בכלים הזמינים ביותר.

לעיתים ינשך הילד מתוך התרגשות שימחה או אפילו רצון להביע אהבה.

שפה, אמרנו כבר?

אחד הדברים שילד בודק דרך נשיכות הם גבולות. הרצונות והמניעים שלו שונים משל הוריו, והוא מתחיל לראות את עצמו כיצור נפרד. בשלב הזה אנו חוזים בזאטוט "מתרגל" איסורים - נוגע במשהו שהוא יודע שאסור לו וממלמל לעצמו "אסור..!". ככה הוא לומד.גם הנשיכות באות ממקום של בדיקת גבולות – נושא שהאמירה לגביו היא חד משמעית וברורה, "אנחנו לא נושכים!".. 

הילדים חווים ומכירים את עולמם דרך הפה. זוכרים את השלב שבו התינוק שלכם הכניס לפה כל דבר מזדמן? הפה הוא הקשר הראשוני של פעוטות לעולם - דרכו הם נושמים, אוכלים ושותים וגם לומדים ומכירים את החפצים בסביבתם: איזו צורה יש להם, האם הם רכים או קשים, האם הם גדולים או קטנים... לכן אין זה מפתיע שכשהוא חש תסכול הוא מגיב באופן אינסטינקטיבי, מיידי וטבעי עבורו - באמצעות הפה.

אז איך פותרים את הבעיה?

העובדה שרוב הילדים נושכים ושהנשיכות בקרב ילדי הגן שכיחות ונובעות מגורמים התפתחותיים, אין זה אומר שעלינו להתייחס  לנושא כגזירה משמים .

יש דרך לטפל ואף להעלים לגמרי את התופעה. לתגובת הסביבה החינוכית של הילד ( הגן והבית) תפקיד חשוב בהתמודדות עם הבעיה.

בגן הילדים

יש לשים לב שאין תגמול עקיף לנושך כמו הרמה על הידיים וחיבוקים .יש להרחיק את הילד הנושך ללא הרעפה של תשומת לב מיוחדת .(חשוב להפגין כלפיו חום ושביעות רצון בכל זמן אחר).

לא גורמים לו תחושות אשמה. לא משפילים אותו . חשוב שצוות הגן ידע לנהל את כעסיו.הוא טעה ועליו להבין זאת.

התהליך הוא לימודי הסברתי .מנתקים, מסבירים ומחזירים . זהו שעור חשוב ומהותי במתן כלים בהשתלבות החברתית שלו. עם הזמן הילד יבין יפנים וישתמש בכלים שניתן לו. נחזור על התהליך שוב ושוב אם יש צורך. צוות הגן ילמד את שפת הגוף של הילד ויזהה "התנהגות טרום נשיכה".

הגננת תהיה בקשר עם הורי הילד הנושך ותתאם איתם התנהגויות רצויות . הורים שנוהגים לנשוך את הילד מיתוך אהבה ידרשו להפסיק התנהגות זו. " חולה עליו עד שבא לי לאכול אותו",  מוכר?

לגבי הילד הננשך ,חובה על צוות הגן ליידע את ההורים כי ילדם ננשך .מיותר לציין שבמידה וקיים צורך יינתן טיפול רפואי לילד.

ומה לגבי הבית?

יש ליידע את כל הקרובים והסובבים את הילד כי הוא גילה את האפשרות לנשוך ושאתם עובדים על העניין.

לא מפסיקים להיפגש עם חברים,משפחה ,לקחת אותו לאירועים , ממש לא! ממשיכים שיגרת חיים.

נמצאים בקשר הדוק עם הגננת . מתאמים תגובות .מנהלים כעסים ותסכולים . מגיבים לכל אירוע של נשיכה . מנתקים את הילד ,מפסיקים את הפעילות שלו . מסבירים לו שטעה .נותנים לו לחשוב מס' דק' על מה שקרה ולאחר ששואלים אותו אם מוכן לחזור- מחזירים.

עודדו את הילד לשתף אתכם בתסכולים שחווה. יש לו את היכולת, במילותיו שלו. בסיומו של כל מפגש שוחחו עם הילד על תחושותיו כעסיו .נתחו יחד איתו את דרכי הפיתרון שהוא בחר .תנו לו מקום בתהליך.הציעו לו פתרונות נוספים .הציבו יעדים התנהגותיים למפגש הבא.

הפגינו נוכחות הורית ואיתה סמכות.

השתמשו במילים ברורות. דברו לאט ובקול תקיף, רדו לגובה עייני הילד ואמרו "אנחנו לא נושכים" וכן " אסור לנשוך" או כל משפט שתחשבו עליו ויוכל להעביר את המסר שהתנהגות הילד הייתה שגויה. זכרו, לא משפילים, לא צועקים ובטח לא מכים. זו לא הדרך שתוביל להצלחה.

בואו נאמין כולנו שכל נשיכה תהפוך בסופו של דבר לנשיקה.

שלכם רגינה הגננת