בשלבים הממש ראשונים הוא לומד את העולם בצורה אוראלית.כל חפץ עובר קודם כל לפה. הוא מפתח קורדינאציה שבה הוא מבצע  מס' פעולות בתיאום. תפישת החפץ ובהמשך הבאתו לתוך הפה. הזמן עובר והילד לומד להתהפך משכיבה על הבטן והופ..... אנחנו על הגב. משם הדרך מאוד קצרה לזחילת גחון, זחילה על בירכיים, הנה אנחנו כבר עומדים, נופלים עומדים ופתאום מופיע לו הצעד הראשון.עומדים ? אז למה שלא נבחן מה יש על המזנון בסלון, נפתח דלתות ומגירות ונעמיק את חקר הסביבה שלנו. הוא לומד לדבר להביע רצונות הוא משתמש בכלים הזמינים ביותר שיש לו. בטרם למד לדבר הוא יבכה ויצעק. בהמשך הוא ילמד מילים, יחבר משפטים וצרכיו יובעו דרכם.  אם מישהו חושב שבשלב הזה הוא יבכה ויצעק פחות, אז לא. הבכי יישאר ככלי להשגת מטרות עוד שנים רבות קדימה.

תהליך הגילוי העצמי הוא למעשה מבנה של רבדים רבדים. בכל פעם שהילד מזהה שהוא מסוגל לפעילות שלא ידע עליה קודם לכן, הוא מיד מממש בעזרתה את הצורך שלו לחקור ולהתפתח הלאה.כך למעשה הוא בונה את האני העצמי שלו. כך הוא מתפתח פיזית ונפשית.

התהליך עצמו הוא ארוך ומייגע. הילד ימצא את עצמו לא פעם מתמודד עם כשלונות. צריך לזכור שבחלק מהמקרים מדובר על ניסוי ותהייה שהוא  עושה וכן על ידי חיקוי הסביבה.  הוא רואה בוחן ומנסה לעשות בעצמו. בהתחלה הוא ייכשל ! ואז ינסה שוב ושוב עד שיצליח ושם בדיוק אנחנו צריכים להיות.  בנקודה זו בדיוק מתחילים ההורים והמחנכים להיות חלק משמעותי בחייו של הילד המתפתח.

כבר בשלב זה אגיד.בכדי לפתח את היכולת של הילד להתמודד עם העתיד, הוא חייב לחוות כישלונות. הוא צריך להבין שלא הכל בחיים יתקיים כפי שהוא רוצה או מצפה. נכון שכלל " החיים שלנו הם תותים". אבל בכדי שזה יקרה אנחנו חייבים לדעת להתגבר על מכשולים ולא פעם המכשול הגדול ביותר זה אנחנו בעצמינו.

הרעיון הוא שהילד ילמד להאמין בעצמו ויפתח יכולת להקשיב לסביבתו. לכן דמויות הבוגרים שיעטפו אותו חייבות להיות כאלה שיבינו את הדרך שבה הוא צועד, הולך ומתפתח. כולנו מבינים שסביב כל ילד יהיו מס' רב של מבוגרים שידריכו אותו, ייעצו לו וינחו אותו. כל אחד מהם יגיע עם "האג'נדה " שלו, אבל לכם כהורים ולנו כמחנכים יש יתרון אחד ענק. הנוכחות שלנו בסביבת הילד במרבית שעות היום היא זו שתכריע. לכן אנו חייבים להגיע לשם מוכנים כיוון שאנחנו נהיה אילו שיקבעו אם הילד יגדל להיות  דעתן בעל ביטחון עצמי, שישפיע על סביבתו, או אדם שלעד יסתמך על דעתם של אחרים שיקבלו החלטות למענו.

אותה נוכחות הורית ( וגם של המחנכים) תצמיח מתוכה את היכולת להיות בעלי סמכות אל מול הילד.אם תרצו שהילד ישמע ויאמין בעצות שתתנו לו כחלק מהתפתחותו, קודם כל גדלו אותו בתוך מסגרת של גבולות.הוא יצטרך לדעת שהוא לא יוכל לעשות מה שהוא רוצה.הוא יעשה בהדרכתכם מה שצריך.כל משפחה בונה את התא המשפחתי שלה כפי שהיא מבינה. בתוך הגן המצב מעט יותר ברור. יש מסגרת ברורה, יש גננת, יש סייעות, יש סדר יום קבוע. כבר בגילאים צעירים בנו להם סדר יום. חיזרו עליו בעקביות. הקפידו לשוחח עם הילדים,על מה שעבר עליהם וכן הכינו אותם לקראת העתיד לבוא. הכי חשוב, תהיו שם כשהם נכשלים. עודדו אותם. בשום פנים ואופן אל תעשו במקומם. תנו להם לעשות. גם אם יכשלו, לא קרה כלום שינסו שוב. כך בבניית מגדלי קוביות וכך גם בנסיונות להביא את האוכל מהצלחת  עם הכף לפה. מגוון הניסיונות רחב. כולנו צריכים המון סבלנות אבל בסוף זה מצליח ואין תענוג גדול מזה.

"חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה"(משלי כ)

באהבה רגינה הגננת

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו