צילום: יח"צ

מאת: ג'ני פרנקל שלום

 

בעוד כשבועיים (3.2) תעלה על בימת היכל התרבות ביבנה ההצגה 'נשים מדברות נשים' ('הבימה'), המספרת את סיפורן של ארבע נשים, המגיעות לטיפול ומשנות, דווקא, את חייה של הפסיכולוגית המטפלת בהן. ההצגה בעלת הגוון הטיפולי עוסקת מגוון נושאים, משפחה וקריירה, ויתור מול כניעה, תחרות ומלחמות פנימיות, שכולנו חווים במרוץ היומיומי המטורף.

"הנשים מייצגות את חתך האוכלוסייה הישראלית וכל אחת תמצא דמות להזדהות איתה, או תמצא בכל דמות מישהי שהיא מכירה היטב" מסבירה כותבת ההצגה והבמאית דורית פלד-הרפז.

"השחקניות טניה עדן לוי, דורין מנדל, עינת משה, רעות בן טולילה וטליה בר שלום,  הן בחורות צעירות מאוד, שמשחקות נשים שהן רחוקות מאוד מהגיל שלהן, אבל הן מייצגות את הבית והמשפחה ואת החלקים הנרחבים בחיים שלהן".

למה דווקא נבחרו שחקניות צעירות?

"האמת שזה התחיל כתרגיל שלהם בבית הספר, וזה כל כך טלטל אותן ונגע בהן שהן ביקשו להמשיך עם זה בחוץ וזה מה שעשינו".

 

פלד-הרפז (56) שחקנית ודרמה-תרפיסטית, כתבה את ההצגה לפני למעלה מעשור, אז היא עלתה על הבמות ברחבי הארץ 800 פעם והיא עצמה שיחקה את כל ארבע הדמויות. הפעם היא רואה את הדמיות שהיא יצרה דרך השחקניות הצעירות.

 "זו הרגשה נפלאה לראות אותן על הבמה, הן כל כך מוכשרות ולקחו את זה לכיוונים מפתיעים. המחזה הזה גם נכנס לבחינות הבגרות בתאטרון ואני מוזמנת מידי פעם לצפות במה שעושים התלמידים בוגרי מגמות התאטרון ובכל פעם מחדש אני מתרגשת ומופתעת מהאפשרויות הרבות שיש למחזה הזה ומהמקום אליו לוקחות אותו הבנות. כל אחת מאיתנו היא הכל. אנחנו אמהות, מטפלות, רוצות אהבה, נלחמות בעולם של גברים מול נשים, משפחה מול קריירה, ילדות של, אחיות של וזה מתבצע הרבה פעמים בלי להבין למה, פשוט כי ככה חינכו אותנו. במהלך ההצגה עולות השאלות האם אנחנו פה בשביל לשרת את הדברים האלה או לשבור את זה. עולה השאלה מה יותר חזק האם זה החינוך, או אולי האופי ואם יש לי אופי מסוים האם הוא הגורל שלי?".

 

 

את המחזה כתבה פלד-הרפז מתוך סדנאות תאטרון שהעבירה דרך נעמ"ת לנשים בכל רחבי הארץ. הוא נכתב מתוך אותן הנשים, ששיחקו את עצמן והביאו אל הבמה את המצוקות שלהן. את תהליך הכתיבה ליוו גם אנשי מקצוע בתחום הטיפול. 

הצגה המעבירה בהרבה הומור ואומץ, את המתרחש בין נשים וגברים, בין הורים וילדים, חושפת סודות ושקרים ומציגה את החברה הישראלית היום. הקהל עד להתרחשות קסומה על הבמה. "אני שחקנית ודרמה-תרפיסטית, אז יש למחזה גוונים טיפוליים חזקים. הוא אפילו מספק כלים, למי שרוצה בכך, בעזרתם הצופה יכול להבין הרבה על עצמו ועל הסובבים אותו" היא אומרת.

"זה תהליך שהגיע מתוך רצון גדול מאוד לשקף את המציאות הישראלית שהיא הרבה פעמים אוניברסלית, אבל מאוד שלנו".

 צילום: יח"צ

מה מייחד אותנו?

"קודם כל זה מחשה ישראלי מפני שזאת השפה שלנו, ההתייחסות למקומות והחיבור לארץ. שנית, נשים ישראליות הן יותר חזקות ומתמודדות עם קשיים גדולים ושונים לחלוטין מנשים ממקומות אחרים, בעיקר מאירופה. הן כל הזמן נעות על התפר הזה שבין אישה שהולכת להיות מפקדת טייסת לבין האיסור לשרת עם נשים. הסוגייה הזאת של האם תפקידה של האישה הוא לשרת או להיות משרתת. אני לא אומרת את זה בפרוש במחזה זה מוצנע בתוך הדמיות, זה לא נאום פמניסטי, אבל הרעיונות בתוך הדמויות. אנחנו מתבוננים בארבע נשים שחושפות את עצמן בפני הפסיכולוגית ובסוף כל אחת מאיתנו מתמודדת עם אותן סוגיות".

 

מה עוררו אצלך אותן נשים שפגשת, שגרם לך לכתוב?

"גיליתי את הכוח שלנו. אני שחקנית ואמא ואישה שבהרגשה שלי, מממשת את עצמה בכל רגע וכל שניה. החיים שלי הם מין לונה-פארק ענק. ואז פגשתי את הנשים הללו, שעוררו בי שאלות זהות על עצמי. השאלה הראשונה שאתה שואל בתאטרון היא 'מי אני?' והתשובה היא הדבר הכי קשה שיש. ה'אני' הזה הוא משתנה ולא ברור. אז מי זה הדבר הזה, שמרגע שהוא נולד ועד שהוא מת הוא אחד, אבל הוא ממש לא אחד. השאלה השנייה היא 'למה אני כאן?' ופתאום, כשאת שואלת, כאת מבינה כמה דברים שלא שייכים אלייך גרמו לזה שאת כאן".

 צילום: יח"צ

ויש תשובות?

"אין תשובות, יש חיפוש וזה מה שרואים במחזה. זאת דרך ואנחנו כל הזמן נמצאות בדרך הזאת ומבינות שלפעמים הצלחנו לעשות לעצמינו נס ולפעמים וויתרנו. הדמיות מוותרות כל הזמן, יש מי שוויתרה על עצמה בשביל כסף. יש את 'אמא אדמה', זאת שכל כך עסוקה לטפל בכולם ולהיות אמא של כולם שהיא משלמת במחיר של חרדה ויש את זאת שכולם חושבים שהיא מוצלחת ויש לה הכל, אבל היא סוחבת דברים שקשה לחיות איתם. הפסיכולוגית, שהיא הדמות הראשית, מורכבת מכולן. בסוף היא זאת שצריכה את הטיפול הכי גדול ומקבלת את הכוח שלה מאותן נשים, שהגיעו כדי לטפל בבעיות שלהן, אבל הציפו למעשה את הבעיות שלה. זאת למעשה קומדיה, הקהל צוחק צחוק גדול, אבל גם מבין פתאום משהו אחר".

 

למה בחרת להציג את הסוגיות הללו דווקא בצורה קומית?

"קודם כל כי אני קומיקאית וזה חלק ממני ודבר שני מתוך ההכרה שאם אתה אומר דברים קשים בצחוק גדול, אז אפשר לקבל אותם בחזרה ולא ליגרום למגננה ואנטיגוניזם. הומור הוא משהו שמרחיק ואז מקרב הכי קרוב שאפשר".

 

את אומרת שזו הצגה חובה לגברים

"בוודאי. אנחנו אומרים שזאת הצגה על נשים, שגברים חייבים לראות. לכל גבר יש אמא, או אישה, או בת, או אחות, המון דמויות נשיות שמקיפות אותו וחשוב שיראו את התמונה קצת אחרת. אולי צריך להתייחס קצת אחרת, לחנך קצת אחרת. יש פה הזדמנות להציץ לעולמן של נשים, ליכולות ולכוחות שלהן. גם את הגברים אומרים תמיד 'אני יודע', כאן זאת ההזדמנות שלו באמת להקשיב".

 

 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו