צילום: באדיבות המשפחה

"נחומי שלי, אהובי מחמד ליבי.....המלך שלי.....
שלושים יום חלפו, ואני מתקשה להכיל את המספר, אני מסתובבת כבר ימים ארוכים עם דמעות שמבקשות להופיע במשך שעות ארוכות ביום.

זה נשמע בלתי סביר אך זו המציאות הכואבת.
חסרת לי כל כך כשהיית בצבא, בטיולים ובכל האירועים שהיית מעורב בהן בצבא ובעבודה. כל כך דאגתי והתגעגעתי אז וחיכיתי והכנתי ובישלתי וכיבסתי - עבורך ולאורך הימים והשנים.
במשך שלושים יום איני יודעת מה לעשות עם ההמתנה האין סופית, עם הגעגועים העצומים אליך, עם הצפיה לקריאה אמא בואי בבקשה תגהצי לי חולצה, אמא בואי בבקשה תעזרי לי לנקות את היחידה, אמא אני אוהב אותך את הלב שלי. אין מזור אמיתי, אין נחמה, אין מענה, אין קול.

אומרים זיכרון מיטשטש עם הימים, אבל אצלי הוא רק מתגבר החוויה העמוקה של החיים איתך נשארת. אני חשה נגיעה נעימה בכל פעם שאני נזכרת במשהו שקשור לחיים עימך. נגיעה רכה, מלטפת, המותירה ריקנות קשה בסיומה.

הייתי רוצה לחלום עליך. בבקשה. הייתי רוצה לגעת בך בחלומי זה אפשרי? אבל גם רק לראות אותך זה בסדר. גם לחוש את קירבתך, אפילו בחלום, זה בסדר. לחייך אליך לומר לך שוב עד כמה אני אוהבת אותך. תמיד אהבתי, אתה יודע. וגם אם אני מתעוררת עם כאב עצום כשאני לא חולמת עליך, יש בכאב הזה משהו מנחם כי אתה פה איתי בלב ובנשמה..

אפילו יום זה של אזכרה, ככל שהוא כואב וקשה, היית אוהב אותו, לו היית כאן, משום ההתכנסות המשפחתית, החמימות הביתית, העובדה שאנחנו יחד, כמו שכל כך אהבת. אנחנו טורחים ומכינים כיבוד כי המפגש הזה הוא רק עבורך. כל כך אהבת להיות בבית ובמיוחד בימי חורף קרים כמו היום, כששולחן האוכל עמוס כל טוב, וניחוחות של בישול מציפים את הבית. ורק הצחוקים וההסתלבטויות עם אחיותך, גיסיך ואחייניך חסרים על מנת להפוך את הרגע הזה לאחד הרגעים האהובים עליך כל כך.

אני זוכרת היטב איך בלילות שישי, כשהיית ישן, כל כך עייף משבוע מתיש בצבא ובעבודה הייתי ניגשת ושואלת אם תוכל ותרצה לקום לארוחה המשותפת. ואתה, גם מתוך עייפות שאין לתארה, הייתה קם ותופס את מקומך ליד השולחן. והיינו מקדשים על היין. לא ויתרת על ארוחה משפחתית משותפת. ורק בחג האחרון לפני פטירתך נאלצת להיות בתורנות בעבודה וכל כך התבאסת. ואני, כדי להקל ולנחם אותך אמרתי שתיקח את זה בקלות שהרי יהיו עוד חגים משותפים רבים בהם נבלה יחד... סליחה.

ילד שלי,
לירוי כל הזמן מביט בתמונה שלך הוא מכיר אותך ככל שיכול ילד בן גילו יכול להכיר אתה חלק מחייו, הוא מזהה את תמונותיך אשר תלויות בקיר ועל המקרר. דדי, הוא עונה לשאלה מי זה בתמונה.. והוא מקבל וזוכר את שמך ודמותך כאילו זה מובן מאליו. תום של ילד. וכשהוא אומר את שמך, בעיני יש תמיד דמעה.
אופריקי מלכת היופי שלך לא יודעת איזה זיכרון תיקח ממך רק של דוד שמתפעל מיופיה וקרא לה מלכת היופי שלי,
הגיסים שלך שכל כך אהבת, אילור אהבת חייך והמשפחה מסביב,
סבתות, דודים ודודות הבני דודים שלך כולם מתגעגעים לנחום החייכן וזה שאוהב להתלבש בסטייל, נחום שמתבייש אם מדברים בקול או מעירים על משהוא, נחום תקום מכנים אותך לפעמים ואתה מתרגז......הם עדיין לא מאמינים שאנחנו בסרט הארור הזה.
הימים חולפים, ילד שלי.

"החברים שלא עזבו אותנו לרגע הן בחיבוק הן במילה טובה הן בעזרה והן בתמיכה, אומרים לנו אנחנו תמיד פה בשבילכם, ואכן ילד שלי הם גם ילדים שלי והמוות האיום שלך קירב וגילה לי עולם מלא שכולו טוב, בעיקבותו אימצתי לי עוד ילדים שכשאתגעגע אליך אבקש רק חיבוק מאחד החברים הם לא התפזרו, בן שלי, והם לא בטוחים שהפצעים ירפאו עם הימים.

האחרים משווים מות בן לצרות וקשיים אחרים, ורבים כלל לא שואלים. פה ושם יש מעט מעט מבטים, אך אזלו לכולם המילים, אזלה השותפות, מעטים הדוברים. ונותרנו אנחנו, המשפחה המצומצמת, המורחבת והחברים כאן לידך, זוכרים. וכואבים..
מחבקת אותך יותר מתמיד, ילד שלי, דווקא היום שלושים יום מלכתך מאיתנו. האם אתה מקבל את החיבוק? האם אתה חש את האהבה? אני מתקשה לשאת את המרחק ממך, שולחת לך נשיקה. אוהבת אותך מאוד, אימא.

ברצוננו להודות לכלל המנחמים שליוו ותמכו בנו לאורך  חודש פטירתו של בננו נחום ז"ל.

למשפחתנו המורחבת, לחברים של נחום  האהוב שחיבקו, עטפו וליוו לאורך התקופה ולכלל בעלי העסקים בעיר על תרומתם ותמיכתם בנו.

אוהבים ומעריכים סמדר ובדרי למשפחת דוד

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו