לחיות עם הדילמה

ביום שישי האחרון, נפתחה אולימפיאדת לונדון בקול תרועה גדולה. האנגלים סירבו לערוך טקס זיכרון לחללי מינכן בפתיחה והדבר גרם עוגמת נפש רבה, בעיקר לישראל. הדבר הציף זיכרונות קשים של כולנו על הטרגדיה הגדולה שהסירה את כל המחיצות בין הספורט והטרור.

בשנת 1972 שירתי כחייל שריון ברמת הגולן ואני זוכר את הזעם שחוויתי בעקבות הרצח המתועב ואת רגשות הנקם שהרגשתי באותה תקופה.

לשנים החליטה ראש הממשלה גולדה מאיר על מבצע לחיסול כל האחראים על התכנון של הטבח. "חרב גדעון" קראו למבצע. במשך מספר שנים, צדו אנשי המוסד את כל האחראים לרצח וחיסלו אותם בכל מקום אפשרי ממדינות אירופה ועד חיסולו של חסן סלמה מפקד המרצחים בתוככי לבנון.

הדבר שנראה בזמנו כמשהו ראוי שיקרה, נראה היום כחלק ממלחמה אבודה עם המדינות הערביות השוכנות באזורינו, מלחמה ללא סוף. במשך 40 שנה לא היה קשר בין ניצולי הטבח. 7 ספורטאים שיד המזל גרמה למחבלים לפסוח על חדרם והם נותרו בחיים. בין הספורטאים היה זליג שטרוך, תושב יבנה בן 66 שהיה קלעי בנבחרת ישראל.

זליג אדריכל במקצועו, השתתף באולימפיאדת מקסיקו בשנת 1968 ובמינכן ב-1972, היה אלוף ישראל ונבחר לייצג את ישראל בתחרויות בכל העולם. לפני מספר שנים, יצא זליג לגמלאות לאחר 20 שנות עבודה כפקח בניה בעיריית יבנה ומאז הוא משמש מדריך לקבוצות תיירים בכל העולם.

לאחרונה החליטה הטלוויזיה הגרמנית לצלם סרט דוקומנטרי על הטבח במינכן ולמטרה זו הטיסו את כל הניצולים למינכן למפגש מרגש בין אנשים שהגורל נתן להם הזדמנות לצאת חיים מידי המרצחים המתועבים של ארגון "ספטמבר השחור".

במשך 40 שנה התעלמה המדינה מניצולי הטבח, שאף אחד לא טרח להתייחס לטראומה הקשה שעברו הניצולים. כל ההתייחסות הייתה למשפחות ההרוגים בלבד. "הרגשנו כאילו אשמים שנותרנו בחיים וזו הרגשה נוראית" כך מספרים הניצולים.

למרות שהיו התראות על פיגוע במהלך האולימפיאדה שנערכה לאחר חטיפת מטוס סבנה והטבח שביצע קוזו אוקמאוטו בשדה התעופה בן גוריון, בחרו המארגנים הגרמנים להתעלם מההתראות והפכו את האולימפיאדה "לאירוע שמחה" וחסר כל סדרי בטחון. אפילו אנשי הביטחון היו ללא נשק והדבר אפשר לאנשי ספטמבר השחור לבצע את הרצח החמור מכל, גם שרותי הביטחון של ישראל לא עשו דבר וחצי דבר לדאוג לביטחונם של הספורטאים. גם בפעולת החילוץ שנכשלה, לא נקטה ישראל בשום צעד ושום תרומה למרות הידע הרב שצברה ישראל בפעולות מסוג זה.

פעמון האזעקה צלצל בקול גדול וצורם אך כולם בחרו להתעלם והותירו את הספורטאים חשופים לפעולת מרצחים, שאת תוצאותיה אנו חווים עד עצם היום הזה. אחרי הרצח וטכס אזכרה קצר, חזרו החיים למסלולם והתחרויות נמשכו כאילו לא בני אדם נרצחו באירוע הטרגי.

אולימפיאדת מינכן 1972 הפכה לאולימפיאדת הדמים.