"קיבלנו פיקדון ל-16 שנים"

"קיבלנו פיקדון מאלוהים על אוצר גדול לתקופה של 16 שנים בלבד, עכשיו האוצר צריך לחזור לבעליו", כך אמר איציק וזאני בהשלמה כשהגעתי לנחם את המשפחה לאחר הטרגדיה שפקדה אותם. 

האם ניתן בכלל לנחם הורים שקברו זה עתה את בנם? התשובה היא לא. במקרה של מירי ואיציק וזאני, דווקא הם מצאו בתוכם כח אדיר לנחם אותנו, אלה שהגיעו לנחם אותם.

"הרב עתניאל שרעבי, שעשה לחיים את ברית המילה, אמר לי שאלוהים נתן לנו את חיים כי ידע שנוכל להתמודד עם האובדן, ושחיים בעצם שימש שליח בחיים האלה. בני נרדם כמו מלך, הוא פשוט לקח כמה נשימות אחרונות מהעולם הזה שכל כך אהב ופשוט הלך לישון, ללא סבל, עם החיוך שהיה כל כך אופייני לו", אומרת מירי בהתרגשות רבה, "אני יודעת שהוא פה כאן איתי. לא פיזית, אבל בלב של כולנו. אם היה יכול, חיים היה מסמס לכל החברים שלו פרצופים מצחיקים באייפון שלא יהיו עצובים. ובגלל זה אני אומרת לכולם שלא יבכו הרבה, העולם הזה היה קטן עליו, העולם לא היה יכול להכיל את כל מה שיש בו".

מירי יושבת בחצר הגדולה בביתם, שהתמלאה בכיסאות למנחמים, ומספרת על בנה האהוב. בקול חלש, אבל איתן, היא מציצה מדי פעם בטלפון שלו ומשחזרת עוד זיכרון משותף. חייו של הילד הצנוע והביישן הופכים כעת לנחלת הכלל. 

"כשחיים היה בכיתה ה', הוא ישב בבית במחשב בחדרו, עבד ועבד והקליד, ולמחרת אביבה המורה שלו שאלה אותי האם אני יודעת מה הוא עשה בבית. אני עניתי שכן, הוא למד. לא, הוא לא למד, אמרה לי המורה, הוא הכין מצגת שבזכותה בית הספר קיבל את פרס החינוך הארצי, והוסיפה שכל המפקחים מבתי הספר התבוננו במצגת שחיים הכין ואפילו מנהלת בית הספר הייתה קוראת לו כדי להתייעץ איתה בנושאים הקשורים לתלמידים".

חיים היה תלמיד מצטיין. גאון. הוא למד מתמטיקה חמש יחידות, פיזיקה חמש יחידות, כימיה חמש יחידות ואנגלית שבע יחידות, ואף זכה בעבר במקום הראשון באליפות שחמט לגילו. במקביל היה ספורטאי מצטיין, שיחק כדורסל באליצור יבנה, התאמן בחדר כושר וניהל אורח חיים בריא.  

 אהב הכל בגדול

"לא בגלל שזה הילד שלי, אבל ממש אין לי מילה רעה להגיד עליו", אומרת מירי, "הוא רצה להוציא עכשיו רישיון, ואנחנו אמרנו לו 'לאט לאט, לא צריך למהר', והוא ענה שיש לו השנה הרבה יחידות לימוד ובגרויות. אני בכלל לא ידעתי שהוא למד לתיאוריה, ובשבוע שעבר הוא התקשר אלי מרחובות ואמר 'אמא, עברתי את התיאוריה עם טעות אחת בלבד', והוא היה עצוב על הטעות. 

"הוא היה מגלה טעויות במבחנים אצל המורות שלו, מתקן את הטעויות ומקבל נקודות נוספות והכל בצורה הכי חכמה שיש.

"חיים ידע שהגיע לחיים האלה לזמן קצר, וכנראה בגלל זה הוא הספיק הרבה והצליח להיכנס לנשמה של כולם. תמיד הוא היה מרגיש שהוא רוצה להספיק עוד ועוד, אפילו את הרעב שלו כמעט ולא היה ניתן למלא. אני הייתי מבשלת לכל הילדים אוכל, ולחיים בנוסף. הייתי מזמינה מגש פיצה לכל הילדים, ומגש רק בשביל חיים.

"יום אחד הכנתי לו שייק פירות בערב, ואני הייתי שותה שייק ירקות והוא תמיד היה אומר לי 'אמא, מה את שותה את העלים האלה? חכי אני אצלם אותך עכשיו ואשלח ליבניתון. הכל אצלך כל הזמן בריא בריא', הוא תמיד הזכיר לי להכין לו אוכל, אבל לא אוכל בריא... אלא כמו שצריך, כמו שהנערים אוהבים, עם הרבה חלבונים ובלי הרבה עלים...

"חיים אהב הכל בגדול. כשחיים היה מכין כריך זה היה מלחם שלם! יום אחד במוצ"ש הוא חזר רעב מהמגרשים, שאלתי אותו האם להכין לו לאכול והוא אמר עזבי אמא, אני אכין לבד. הוא הוציא שניצלים, טיגן במקום והכניס לחלה שלמה של יום שישי, כולל שכבה שלמה של חסה וירקות, ולקח מגש כי זה לא נכנס בצלחת.

"מנהלת בית הספר הקודם הגיעה לנחם ואמרה לי שתמיד הייתה אומרת לו שהוא יהיה ראש הממשלה הבא, ואני אמרתי לה שהוא ראש הממשלה עכשיו. הוא בטח יושב ליד הקדוש ברוך הוא וביחד הם מנסים לעשות סדר ולתקן את הכל".

שמחה גדולה בבית

השמחה תמיד שכנה בבית משפחת וזאני. חיים ונוי, אחותו הגדולה, היו יושבים ליד השולחן בערב שבת ומשווים את ציוני המבחנים. נוי תמיד עקצה את אחיה: "אוף, אתה גאון, זה לא פייר, אתה תמיד מקבל ציונים יותר טובים ממני, וזה בא לך בקלות". לפי דעתה הוא היה צריך להיות האח הבכור כי הוא הכי חכם. "אפילו החברות שלי חולות עליך", אמרה לו נוי, וחיים חייך. 

"המון אנשים באים לנחם אותנו בימים האלה", אומרת מירי, "וכמה שידעתי כמה טוב היה בילד שלי, אני מבינה שידעתי רק חצי. המורה למתמטיקה סיפרה שהייתה שותקת כשהוא מדבר, לומדת ממנו ומחכה לשאלות החכמות שלו. אני נכנסת להודעות במכשיר הנייד שלו ומתרגשת לגלות עד כמה אהבה הוא קיבל מהחברים שסבבו אותו, אפילו מהחברות של אחותו הגדולה. הוא ידע לגעת בכולם ולהיכנס לתוך הלב.

"כשחיים היה יושב ללמוד הייתי שואלת אותו האם הוא צריך עזרה, והוא תמיד היה מגיב 'אוי אמא... תפסיקי עם השטויות שלך... תדאגי רק לאוכל, אמא אני רעב, אמא מה יש לאכול, אמא יש מצב שאת מגיעה לקחת אותנו מהכדורסל, אנחנו אוהבים שאת מפנקת אותנו בדרך בדברים טובים. הבית שלנו תמיד היה פתוח בפני כל החברים, כולם אהבו לבוא לפה".

"בגן רצו להקפיץ אותו לבית ספר, בכיתה א' רצו להקפיץ אותו לכיתה ב', בכיתה ו' כבר קנינו לו חוברות של ח', בכיתה י' חוברות של י"ב. הוא כל הזמן היה כמה צעדים קדימה, ובגלל זה אני מרגישה שכל מה שאדם היה צריך להספיק ב-80 שנה, חיים שלי הספיק ב-16 שנה". 

המסרון האחרון

ביום שבת בשעה 13:56 בצהריים נשם חיים וזאני את נשימתו האחרונה, והשאיר אחריו משפחה מדהימה וחזקה, שבימי האבל הקשים מצליחה לנחם את המנחמים הבאים לבקרם.

"הוא נולד בחיוך והלך בחיוך", אומרת מירי, "אלוהים בחר בי כדי להביא את  האוצר הזה לעולם, שיעשה הרבה טוב בזמן כל כך קצר.

"ביום שישי הוא בא אלי ואמר לי 'אמא, אני מצטער, השבוע הייתי מאוד עסוק ולא היה לי זמן אלייך'. אמרתי לו 'מה בדיוק אתה רוצה לעשות? לתלות כביסה? מה שמעניין אותך זה לאכול, לבלות, לצחוק ולשבת ללמוד, ממתי אתה מציע לי עזרה? כאילו הנשמה שלו ידעה שהוא צריך ללכת למחרת". 

ביום שבת התעורר חיים מאוחר ושלח לחברתו הודעת טקסט. "הגזמתי היום, ישנתי עשר שעות, איזה בזבוז של שבת טובה. בחיים שלי לא ישנתי עד 12 בצהריים. אני מחפש מי שיבוא איתי למכון כושר, אבל אני לא בשיא המוטיבציה להתאמן, אני מעדיף לראות אותך".

היא ענתה לו לא לוותר על האימון בגללה, אבל חיים כתב לה, בשעה 13:53, את מה שיתברר כמסרון האחרון: "אני מעדיף לראות אותך מאשר ללכת למכון הכושר". מכאן והלאה, ללא שום סימן או הודעה מוקדמת, נשימתו הלכה ודעכה, ובתוך שניות נפתחו שערי שמיים, נשמתו עזבה את גופו, וחיים הנער האהוב והחזק עלה למעלה.

החברה בינתיים המשיכה לשלוח מסרונים ולא הבינה מדוע חיים לא עונה לה. "מה קורה? איפה אתה? למה אתה לא חוזר אליי?", שלחה לו וצירפה פרצופים עצובים, לא יודעת עדיין את גודל הטרגדיה.

"ישבתי ליד חיים ובמשך שעתיים הסתכלתי עליו ולא הפסקתי לבכות", משחזרת מירי, "אמרתי לו 'חיים, אני אנשום בשבילך יותר חזק, רק תחזור, תקום, תגיד לי אמא, סתם צחקתי איתך, שיחקתי אותה ישן', אבל הפעם זה לא היה בצחוק".

העולם מחזיר חיוך

הגענו כדי לנחם את משפחת וזאני על הטרגדיה שפקדה אותם, אבל כאמור מירי ואיציק בעצם ניחמו אותנו. בכל פעם במהלך השיחה שמישהו הזיל דמעה או מירר בבכי, בני הזוג וזאני דאגו להרגיע ולהזכיר שאלה היו 16 שנים נפלאות בהן זכו לגדל אוצר גדול, ושעכשיו חיים עושה טוב במקום אחר. 

לי זה היה שיעור חשוב לחיים, לדעת להיות חזק ולמצוא גם בטרגדיה נוראית וכואבת כזו את הטוב, וזה לא פשוט. אני מכיר את מירי ואיציק החייכנים כמו רוב היבנאים, בזכות עסקיהם בעיר, אבל השבוע הכרתי את בני הזוג ברגעיהם הכואבים ביותר והם מצליחים לשאוב כח, לא יודע מהיכן, ולהעבירו למנחמים.

"תמיד צריך לחייך והעולם מחזיר חיוך בחזרה", מסכמת מירי בהתרגשות רבה, "יש ביקום דברים גדולים. העולם לא יכול להכיל מישהו כמו הבן שלי".  

אין משפט שאני יכול לכתוב והוא יקל את הרגשתם של ההורים שקברו את בנם. הכאב שחשתי בהלוויה ובבית המשפחה עלה בי שוב בכתיבת הדברים הללו. אבל הבנתי שלפעמים אלוהים מבקש לבדוק אותנו, את רמת הסבל שלנו, אבל המטרה שלנו בסופו של דבר היא לנער את השברים מעלינו, לקום ולהמשיך לחיות. כי החיים יותר חזקים מהכל.

במקרה הפרטי של משפחת וזאני, יש עוד ארבעה ילדים יפים ומקסימים, וגם הורים חזקים שכבר חושבים הלאה. אני רוצה בהזדמנות זאת להודות למירי ואיציק על הכח שהם מעניקים לכל הסובבים אותם, על שיתוף הפעולה, שלא תדעו עוד צער והלוואי שנזכה להיפגש רק בשמחות.