לוחם ומחנך

מאת: טלי בנדו לאופר

כשהיה ילד, צדה את עיניו של אלעד שמואל מודעה שראה ברחוב. "לא בורכתי בשום כישרון מעולם הספורט. לא היה לי איזה קשר מיוחד לכדורגל או כדורסל ובגיל 13 הגעתי לשיעור ניסיון באמנויות לחימה אחרי שראיתי מודעה ברחוב עם תמונה של אנשים מכים, זו תמונה שקרצה לי. בקושי הצלחתי לשרוד את השיעור אבל עם הקושי, הבנתי באותה שנייה, שזה המקום בשבילי. ומשם כבר הכל היסטוריה. התמקצעתי ברמה תחרותית במשך כל הקריירה שלי בתור לוחם, מאליפויות בתחום הקראטה ובלחימה משולבת, אגרוף והמשכתי עד למצב שהגעתי לרמה בינלאומית. כשהייתי בן 18 לפני הגיוס, עשיתי צעד קדימה והתחלתי להתחרות יותר בעולם. הייתי אלוף הארץ במשך שש שנים ברציפות, וכשהייתי בן 17.5, הגעתי אל תחרות אליפות העולם, שם הפסדתי את התואר בנקודות בודדות. הגעתי למקום השני".

התאכזבת?

"מאוד. היה לי מאוד קשה, אבל הייתי מאוד צעיר. בסך הכל ההפסד עשה לי רק טוב כי זה דרבן אותי להגיע למקומות הגבוהים. זה שובר או מחשל, אצלי זה חישל".

איך מתמודדים עם נסיעות בעולם לבד בגיל 17? חששת?

"התקופה הזו מאוד ביגרה אותי, כי התמודדתי עם קשיים שאינם פשוטים, בטח לא לנער, אבל זה רק תרם ועיצב לי את האופי. אני בטוח שבזכות אומנויות הלחימה היום אני מסוגל להתמודד עם דברים שבחיים אני לא חושב שהייתי עומד בהם לולא הספורט. תמיד גם הייתי מלווה במאמן, לפעמים גם בהורים. בנוסף, הקהילה היהודית בארה"ב מאוד חיבקה אותי כשהייתי שם. צריך תמיכה כי זה ענף שלא זוכה בארץ שלנו לחשיפה גדולה".

למה זה?

"הבעיות מתחילות מלמטה. רוב ענפי הספורט בארץ שהם לא כדורגל או כדורסל, לא מקבלים התייחסות באופן חד משמעי וזה לא הגיוני כי בהרבה ענפים מגיעים להישגים יפים. כאן בארץ לא היה לי לאן להתקדם, היום זה כבר יותר מפותח. בזמני, נאלצתי לקחת את עצמי ולפעול".

ומה שונה היום? ישנה הכרה בענף?

"בהחלט יש שיפור. המכונים שעוסקים בתחום עובדים בשיתוף פעולה עם מקומות מכל הארץ: באר שבע, תל אביב, הוד השרון, שוהם, מודיעין, אשדוד, יבנה כמובן ועוד. בזכות שיתוף הפעולה בין כל המועדונים ניתן לתת במה לחבר'ה הצעירים שמתחילים. לי בזמנו, לא היה לי לאן ללכת, ואצלנו יש תחרויות בין מועדונים, אנחנו סוללים להם דרך לעלות למעלה, וזה בהחלט אחד היתרונות שלנו כי יש המון סוגי אומניות לחימה. אנחנו מבדילים את עצמנו כי יש לנו שיתוף פעולה. אנחנו מקדמים את הדור הצעיר".

עד לא מזמן התגורר שמואל בת"א ועבר ליבנה בעקבות פתיחת סטודיו MMA. "אני שוכר סטודיו בתוך הקאנטרי קלאב פה, ובו אני מעביר שיעורים באימוני לחימה. בנוסף, אני מעביר אימוני כושר במכונים בארץ וגם שיעורים פרטיים".

שמואל עוסק בשיטת MMA BLACK BELT המשלבת אומנויות לחימה שמתבצעות בעמידה כמו קראטה ואגרוף תאילנדי ולחימה על הקרקע כמו ג'וג'יטסו ברזיאלי, ג'ודו ועוד.

"זו המילה האחרונה בתחום אומנויות הלחימה, זה הכי גדול היום. המקור הוא בברזיל, שם זה התחיל אבל זה התמסד לאט לאט בעוד מקומות. זה בעצם מניפה של אומנויות לחימה שמשלבת בניהם. אין הגדרה ספציפית".

הקרב התחרותי האחרון שהשתתף בו שמואל, או בשבילכם, הפיטבול הכשר, היה לפני כארבע שנים בפילדלפיה, זאת עקב פציעה קשה בברכו השמאלית. "נותחתי פעמיים. היא במצב לא טוב ובקרב האימון האחרון שלי, לפני שנה וחצי, נפצעתי שוב ועדיין לא השתקמתי".

אתה מתגעגע?

"מאוד, מאוד. אבל כשהתחריתי לא הדרכתי כמו שאני מדריך היום. אני יותר היום מכוון להדרכה. קשה למלא את המשבצת של מתחרה ומאמן פעיל במאה אחוז, ברמה בינלאומית זה דבר שהוא לא פשוט, קשה לעבוד תוך כדי אימונים ותחרויות".

אמרת שלא הייתה לך תמיכה כשהתחרית, איך מימנת את הנסיעות לתחרויות בעולם?

"היו כמה ספונסרים שתמכו, כמה גופים שעזרו, אבל שוב, היום שאני קצת יותר גדול ואבא אז לא קל לי לעזוב אותם ולנסוע. הדרך היחידה היא להמשיך את זה היא לאמן ויש לי סיפוק אדיר. אני ממלא את חלומי, אמנם בדרך אחרת, אבל אני ממשיך את דרכי ואני מסופק לראות את המתאמנים מצליחים".

מה המקום הכי מוזר שהתחרית בו?

"וואו, היו לא מעט. הקרב הראשון שלי היה בהרצליה באגרוף תאילנדי. הייתי בן 14.5 ובמהלך הקרב הובלתי וניצחתי את כל הסיבובים. תוך כדי הקרב, כיוון שהבחור שהתחריתי בו היה מקומי, רוב הקהל היה בצד שלו. ככל שההובלה שלי נעשתה חד צדדית, ככה הקהל הפך עוד יותר נגדי, תוך כדי הקהל פרץ מאזור הישיבה אל מתחת לזירה וכשביקשתי לרדת זה לא היה פשוט, הייתי צריך עזרה. בוא נגיד שהם לא קיבלו אותי בנשיקות וחיבוקים. זה היה הזוי".

בנוסף להתחלות החדשות והמרעננות שפוקדות את חייו, הן כמאמן והן כתושב יבנה, שמואל חובק בת שנייה שנולדה רק לפני שלושה חודשים, אחות לבן שנתיים.

אין ספק שהספקת הרבה

"בוודאי. בשביל ילד בן 27 הספקתי די הרבה. ככה יצא. הכרתי את אשתי בגיל צעיר, בגיל 19, וזה פשוט עבד".

איך היא התמודדה עם הקרבות בהם השתתפת?

"היה לה קשה מאוד עם תחום התחרויות. עברתי פציעות לא קלות בתחום והיה לה מאוד קשה לראות את זה. היא הגיעה לעיתים קרובות לתחרויות שלי, אבל היא לא אהבה את זה. אני יכול להבין את זה, יש לי אח קטן ממני בשנה שגם התאמן איתי ולעיתים התחרה, ואני זוכר שהייתי כ"כ מתרגש, יותר מתרגש מכשאני מתחרה. זה מאוד מלחיץ לחשוב שאולי זה ייגמר רע".

היו פציעות משמעותיות?

"הכל יכול לקרות. היו הרבה פציעות, שברתי אף, צלע, יד, דברים כאלו. פתחתי את הגבות, דברים רגילים. זה דברים שקורים בתחום שלנו".