האתגר הכפול של יפתח

לפני הכל, יפתח מיסק הוא שחקן ומורה לתיאטרון. הוא נולד וגדל בחולון והחל ללמוד בסטודיו למשחק בחולון כשהיה בן 27. במקביל עבד יפתח כשליח בתל אביב, עבודה אותה המשיך גם עם תום הלימודים כאשר ניסה את מזלו באודישנים והפקות שונות. יום אחד החליטו יפתח ובת זוגו דאז, יעל (שהיום היא רעייתו), לעזוב את הכל ולטוס לנקות את הראש בהודו. לאחר ארבעה חודשים של טראקים והתחברות לצד הרוחני שלהם, החליטו שמספיק והגיע הזמן לחזור ארצה.

תוך כדי הטיול, יעל יצרה קשרים עם מספר גופים ושמעה כי מתפנה משרה מעניינת ורלוונטית בכפר הנוער החקלאי 'עיינות' הסמוך ליבנה. כמה ימים לאחר החזרה ארצה הגיעה יעל לראיון עבודה במקום, שם התרשמו ממנה מאד והציעו לה להתחיל באופן מידי. המשרה עצמה כללה דיור במקום, ויפתח נותר בלי עבודה ובלי רעיון, מושג או כיוון למה לעשות. יום אחד צלצל הטלפון ועל הקו הייתה הצעת עבודה מעניינת, לקיים חוג אחד במועדון "נשר" בראשל"צ, שזהו מועדון יום לפגועי נפש. חברה לספסל הלימודים של יפתח שריכזה את המועדון, רצתה להקים שם תיאטרון עם אופי פסיכו-תרפי ופנתה ליפתח שיוביל את הפרויקט, שהחל בהיקף מינורי של שעה בשבוע. היה קליק מאד גדול בין יפתח לחברי הקבוצה, זמן הפעילות הוכפל לשעתיים בשבוע ויפתח החליט שיוצרים הצגה, ואכן כך היה. בסוף השנה הועלתה הצגה באורך מלא והביקורות היו מפרגנות מאד. השמועה עשתה לה כנפיים ומועדונים נוספים פנו ליפתח וביקשו את עבודתו עם קבוצות שונות בעלי צרכים מיוחדים.

"היום אני עובד עם שמונה קבוצות במקומות שונים בארץ, תחת השם 'אתגרטרון'", מספר יפתח, "בנוסף לקבוצה המקורית איתה אני עובד כבר עשור, אני עובד עם קבוצה של ילדים עם הפרעות התנהגות ומספר קבוצות של ילדים עם צרכים מיוחדים – אספרגר, אוטיזם, תסמונת דאון, פיגור שכלי ועוד".

אתה יכול להסביר את ה"קליק" המוצלח הזה?

"מצד אחד אני יכול להגיד בארבע מילים 'יש לי את זה'. כנראה שנולדתי עם זה, וכשאני מגיע אני פשוט עצמי, וכל העבודה היא להקשיב. מצד שני, לכל סיר יש מכסה וכמו שאני מעולה פה אני לא מתאים לדברים אחרים ובמערכת החינוך הרגילה קשה לי".

כשהחל יפתח את הפרויקט המיוחד בראשון לציון הייתה רעייתו, יעל, בהריון. כחצי שנה לאחר מכן נולדה בתם הבכורה תמר, כשהיא עם שיתוק מוחין. בשביל יפתח זה היה מעין סימן לדבריו, מן כניסה קוסמית לתחום, כמו משהו שנועד לקרות. "זה היה מאד מלמד. אני מסתכל על זה בתור איזשהו אימון שהיא באה לעשות לי. סך הכל אנחנו באימון בכל נשימה שלנו. כל רגע מכין את הרגע הבא והיא באה להנחות אותי. יש לנו תקשורת ממש עמוקה, חופשית ורחבה".

מה הדבר הכי בולט בעבודה עם אוכלוסיה בעלת צרכים מיוחדים?

"יש בציבור בורות מאד גדולה לגבי אוכלוסייה עם צרכים מיוחדים ואנשים נרתעים או מפחדים מהם. ואני מסתכל על זה כברכה או כהתפתחות אבולוציונית להיות בקשר עם אוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים. אנשים נמנעים מלהתרועע עם האנשים המדהימים האלה והם ה-אנשים שמהם ניתן ללמוד על שמחה, תקווה, יושר, פשטות והסתפקות במועט".

אתה חווה את זה גם בעולם הפרטי שלך, עם תמר?

"כשאנשים ניגשים לתמר לא יודעים איך להתייחס אליה, ופונים אליה כמו לבובה. 'חמודה, מסכנה' וכשהיא נתקלת בזה היא מאד מתביישת אז הם חושבים שהיא גם לא מדברת בנוסף לכל, וזה בדיוק ההיפך. היא כל כך בוגרת ומתקשרת ברמה גבוהה מאד".

מה השינוי העיקרי אותו אנו צריכים לעבור ביחס לאוכלוסיה זו?

"לאנשים המיוחדים יש המון חכמה ושלווה כשמסתכלים עליהם בתור אנשים עם כח, אנשים עצמאים, אנשים עם בחירה. כשמסתכלים עליהם מלמעלה, עם רחמים, כמסכנים, אז זה נראה כאילו שבאמת הם מסכנים וזה השינוי הראשון שצריך לקרות פה. להתחיל להירגע, לעצור, ליהנות מהיופי, מהקיים, מהאהבה שמסביב. בלי קשר מה יש לי, כמה יש לי, מי אמא ואבא שלי".

אז מה שבעצם אתה אומר זה שאנו צריכים להתייחס אליהם פשוט בצורה רגילה.

"אנשים נכים הם לא מסכנים. לרובם יש חיים נפלאים והם מאד מאושרים בהם. בלי הצורך לרדוף אחרי הישגים או להתהדר באיזשהו סטטוס, ולאנשים רבים אין את היכולת להבין איך זה מתקיים. לאנשים המיוחדים יש רצונות משלהם, מחשבות משלהם וצרכים משלהם. הם לא תמיד יכולים להגיד, אבל הם תמיד יכולים להיות".

איך אתה עושה את החלוקה בין העבודה שלך עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים לבין היחס אותו אתה צריך להעניק לבתך, תמר?

"אני בא הביתה ואני חי את המציאות סביבי. אני מדבר עם תמר, מתייעץ איתה לגבי הצגות ובעבודה אני מדבר על תמר או על הקשיים שלי בהתמודדות. גם בעבודה שלי ההורים והאחרים הם חלק ממה שאנחנו עושים, והם משתתפים פעמים רבות בטיולים או פעילויות שאנחנו עושים כקהילה מגובשת".

כשנתיים וחצי אחרי שתמר נולדה, הגיע לעולם אחיה חגי. היום, כשהוא כמעט בן 7 ניתן לראות כי הוא לא מתייחס לאחותו בצורה שונה והיא מאד מעודדת ומעריכה את זה.

"הם חברים מאד טובים. יש להם קשר מדהים וכיף גדול לראות אותם ביחד", מספר יפתח. "הוא לא מתייחס למגבלה שלה ולפעמים אפילו מתגרה בה ודוחף אותה, והיא בסדר עם זה. יש להם את ההתנהלות המיוחדת שלהם, למשל בשבת בבוקר הם קמים ויכולים במשך שעות להסתדר ביניהם ואנו נשארים לנוח".

מה למשל הם עושים יחד ללא התערבות שלכם?

"יש להם עולם דמיון מאד עשיר. אני עובד איתם על דמויות שונות, כל פעם משהו אחר והם לוקחים את זה קדימה, מתחילים לתקן אחד את השנייה מה אי אפשר לעשות במסגרת הדמות. אני נותן להם כלים מעולם האימפרוביזציה בשביל לוותר או לשחרר במקרה ויש משהו שמישהו נתקע על משהו".

העבודה היומיומית שלך גורמת לכך שאתה יותר דומיננטי בגידול של תמר?

"ממש לא. אנחנו כמו כלים שלובים ועובדים בתיאום מושלם אחד עם השניה. לפעמים אני דואג ויעל זו שלוקחת את המושכות ולפעמים זה הפוך, אבל תמר היא זו שמובילה את מי שאיתה. היא יודעת איך לקורא אנשים ויודעת איך לדבר, לתקשר או ליהנות".

ביבנה אין מסגרות של ממש לאנשים בעלי מוגבלויות. מה יש לך להגיד על זה?

"אני עובד עם גרסיאלה שפירו-גולדמן שהיא מנטורית מדהימה ואחד הדברים שלמדתי ממנה זה תמיד לדבר טובות, כי כשההזדמנות תגיע אתה תרצה להיות עם פה נקי. אני יכול להגיד שאני מוביל את הצעדים האלה עם העירייה ועם המתנ"סים ביבנה וזה עוד יקרה".

במה שונה האוכלוסייה ביבנה מהאוכלוסייה ברחובות?

"קודם כל בכמות. אוכלוסיית רחובות גדולה כמעט פי 3 מיבנה ויש לה צרכים משלה. גם המנגנון העירוני שונה. היום אני יכול להגיד שיבנה רוצה ויבנה צריכה, אבל זה עדיין לא הבשיל. עד אז אני מזמין את כל מי שרוצה להצטרף לקבוצת התיארון אותה אני מקיים ברחובות".

מתי נראה את פירות העבודה שלך שם?

"ממש בקרוב. בחודש הבא, ה- 8.8 נעלה את ההצגה 'המדריך הכמעט מושלם לאהבה' בבית יד לבנים ברחובות וכולם מוזמנים".