רבקה וזכי ארוסי עם הבת אלינורצילומים מאלבום פרטי

שלוש שעות אחרי שהלכה לישון במוצ"ש, העיר זכריה ארוסי את בתו אלינור. "קומי קומי, אמא לא מרגישה טוב, היא ביקשה שתעשי לה אינהלציה". השעה הייתה סביבות 4:00 לפנות בוקר, ואלינור קמה לעזור לאמא רבקה. היא הושיבה אותה על הספה והפעילה את מכשיר האינהלציה, אז ניגשה לכיור ממול כדי לשטוף את פניה, להתרענן. לאחר כמה שניות שבה לאמה והבחינה כי משהו אינו כשורה, ואמא לא מגיבה. אלינור מיהרה להתקשר למוקד 101 ועד שהגיע האמבולנס, מילאה אחרי ההוראות של המוקדנית בטלפון, והחלה לבצע החייאה באמה. לאחר פרק זמן שנמשך כנצח, הגיעו אנשי מד"א והמשיכו במלאכת ההחייאה במשך דקות ארוכות, עד שנאלצו לקבוע את מותה של רבקה ארוסי, והיא בת 68. הלם גדול אחז בבני המשפחה ששמעו על הבשורה המרה.

רבקה ארוסי הגיעה ליבנה עם הוריה כשהייתה בת כשנתיים בלבד. היא נולדה באיטליה במחנה מעבר אליו הגיעו הוריה, ניצולי שואה, שהצליחו לברוח מפולין ולאחר שנדחו פעם אחת על ידי הבריטים ונשלחו לאיטליה, הצליחו כעבור כ-3 שנים להגיע לארץ הקודש.

המשפחה התיישבה ביבנה, והייתה מראשוני הישוב. אביה, אייזיק לב היה הספר הראשון ביבנה וכך הכיר את כל התושבים. רבקה הייתה הבכורה מבין 9 אחים, 8 בנות ובן, דבר שהיה חריג אצל משפחות אשכנזיות, אך אביה כל הזמן אמר כי זו התשובה שלו לנאצים, שרצו להשמיד את העם היהודי ואף רצחו רבים מבין בני משפחתו.

רבקה הכירה את זכריה (זכי) ארוסי כשהייתה בת 13 בלבד ומאז דרכיהם לא נפרדו. כעבור כ-4 שנים נישאו והקימו את ביתם ביבנה. לשניים נולדו שמונה ילדים: דרור, דורית, אלינור, עינב, סיון, שלום, שרה ואביחי, אך המשפחה הייתה רחבה הרבה יותר. באצילות נפש ויכולת נתינה אינסופית, לקחו אל ביתם רבקה וזכי ילדים רבים ושימשו עבורם כמשפחת אומנה. היו כאלה שנשארו שנתיים- שלוש עד שהתנאים הבשילו והם יכלו לחזור לביתם הביולוגי, והיו כאלה שנשארו שם עד היום, הרבה אחרי שתקופת האומנה כביכול הסתיימה. שתיים מהן, רחלי והודיה, אף שינו את שם משפחתן לארוסי.

קשה היה השבוע בבית משפחת ארוסי. מאות מנחמים הגיעו מדי יום אל סוכת האבלים, שמעו סיפורים על האישה שהייתה והזילו דמעה ביחד עם בני המשפחה. אך היו גם לא מעט אנשים שבאו, וסיפרו הם לבני המשפחה על רבקה, על סיפורים שלא נשמעו קודם, על מצוות שעשתה בסתר, ועל הרבה, הרבה מאד אנשים שהייתה שם עבורם כאשר היו זקוקים לעזרה מכל סוג שהוא.

"הדלת של הבית כאן תמיד הייתה פתוחה", מספרת אלינור פרץ, בתה של רבקה שבשנה האחרונה גרה עם משפחתה בבית ההורים. "כל מי שרצה הגיע לכאן ותמיד היה לו מה לשתות, מה לאכול ואפילו מקום לינה. פעמים רבות היינו נכנסים הביתה ורואים אנשים שאנחנו לא מכירים יושבים סביב לשולחן. אחר כך אמא הייתה אומרת לנו שהם היו זקוקים לעזרה כזו או אחרת".

אהבה בת 50

אבי המשפחה, זכריה או 'זכי' בפי הקרובים, יושב הכי קרוב לשער הכניסה, מקבל את פני הבאים בפנים חתומות, שהכאב ניכר עליהן. מדי פעם הוא קם, עושה סיבוב בתוך הבית, מחפש את רבקה, מסרב לקבל את העובדה כי היא כבר לא תשוב. "החיים שלי לא אותו דבר", אמר, "בלעדיה אני חצי בן אדם". רבקה וזכי נישאו לפני כ-52 שנים ולא עשו צעד אחד בלי השניה. לפני כשנתיים ציינו את חתונת הזהב שלהם וזכי כרע ברך ולעיני כל בני המשפחה הנרגשים הציע לרבקה להינשא לו, שוב. "הם היו ממש זוג יונים", מספרת אלינור, "הייתה להם זוגיות מהממת, הם היו כל הזמן מאוהבים ולא התביישו להפגין את האהבה שלהם. זה היה מקסים".

זו לא הפעם הראשונה שרבקה לקתה בליבה. לפני 5 שנים לא חשה בטוב כשהייתה בביתה וגם אז היה זה ארוע לבבי חמור. אנשי הרפואה שהגיעו במהירות למקום ביצעו בה פעולות החייאה ממושכות והשיבו אותה לחיים. "כבר חשבנו שאיבדנו אותה אז", סיפרה אלינור, "אבל הקב'ה החזיר לנו אותה לעוד 5 שנים, 5 שנים במהלכן הספקנו כל כך הרבה וזכינו להיות במחיצתה, לספוג ממנה עוד מהאהבה העצומה שהייתה לה לאנשים בכלל ולמשפחה שלה בפרט".

מקום בלב

את מידת החסדים וכמות המצוות שעשתה רבקה ארוסי אין אדם שיכול לאמוד. מאות ואלפי אנשים זכו להכירה ולחוות את טוב ליבה והנתינה שלה. "היא רק רצתה לעשות טוב לאנשים", אומרת הבת דורית, "אחד מעובדי העירייה שעוסק פה בניקוי הרחוב, אדם מבוגר שעלה מברית המועצות, היה מגיע לכאן מדי בוקר. אמא הייתה מכינה לו כוס קפה שחור כמו שאהב ומניחה על החומה מכוסה בצלחת קטנה ועליה עוגיה. גם עובדי הגינון שהיו עוברים פה מדי פעם זכו תמיד לקבל ממנה משהו לאכול או לשתות. היא אף פעם לא הפלתה אף אחד בשל מוצאו, דתו או גזעו".

בין אלפי הסיפורים בולטים בעיקר מספר סיפורים מיוחדים, אלו של ילדים להם שימשה משפחת ארוסי כמשפחת אומנה. מדובר על ילדים שמסיבות שונות הוריהם לא יכלו לגדל אותם, ורבקה ארוסי לקחה אותם אל ביתה, כמובן תוך שיתוף פעולה מלא מצד זכי והילדים.

במקרה אחד מספרים, הגיעה ילדה קטנה שאמה התמכרה לאלכוהול ולא יכלה לגדל אותה. רבקה לא רק דאגה לגידול הילדה אלא גם שיקמה את האמא, עזרה לה להיגמל מהטיפה המרה, ולאחר כ-4 שנים הייתה כשירה לגדל את הילדה שלה.

במקרה אחר הגיעו שני אחים, בת ובן, ממשפחה של עולים מחבר העמים. באופן מיידי קיבלו השניים שמות עבריים מרבקה, וגם כשהגיע הזמן והם חזרו לחיק אימם הביולוגית, הם שמרו על השמות החדשים שלהם.

אבל הסיפור שהכי משקף את הגדולה של רבקה ומשפחת ארוסי הוא של רחלי בת ה-20. רחלי הגיעה לבית המשפחה כשהייתה בת 3, יחד עם אחותה הגדולה. היה זה לאחר שאביהן עזב את הבית ואימן חלתה מאד ונפטרה לאחר זמן קצר. 15 שנים לאחר מכן, מסגרת האומנה הסתיימה ורחלי, שבינתיים אף שינתה את שם משפחתה לארוסי, יכלה לחזור לגור בבית אותו הורישה להן אמה, היא בחרה להישאר עם רבקה וזכי, כבת משפחה לכל דבר.

האחיות המשיכו והעלו זכרונות וסיפורים, למרות הקושי והעצב. לפתע החל ויכוח, כמה ילדי אומנה בעצם גדלו בבית המשפחה. לאחר כמה דקות ארוכות, הסכימו כי מדובר ב-16 ילדים. לפחות.

"קשה מאד למצוא אנשים כמוה, מדובר ביחידי סגולה", סיכמה אלינור. "תמיד כששאלנו אותה איך היא מצליחה להכיל את כולם היא ענתה 'אם יש מקום בלב, יש מקום בכל מקום'".

רבקה ארוסי הובאה למנוחות ביום ראשון השבוע. מאות רבות ליוו אותה בדרכה האחרונה. היא הותירה אחריה בעל, שמונה ילדים ו-19 נכדים, ועוד רבים רבים שראו בה אמא לכל דבר.

יהי זכרה ברוך!

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו