במשך 18 שנים חקר ד"ר יוסי זיו את החיים הדתיים של יהודי אתיופיה, לפני העלייה לישראל. והוא טוען -  "הם אוצרים ידע עתיק וקדום מאוד שחלף מן העולם, והם דוגמה חיה למִנהגים שככל הנראה היו מקובלים בקרב עם ישראל בתקופת בית שני".

 לדבריו, מצא הלכות רבות שלעיתים מנוגדות להלכה המקובלת היום בקרב קהילות ישראל, אך דומות לאלו המופיעות במגילות קומראן ובסִפרות בית שני.

 כך למשל, יהודי אתיופיה לא מדליקים נרות שבת, בגלל הבנת איסור הדלקת אש כפשוטו: אסור שתבער אש בשבת, גם אם מדליקים אותה מבעוד מועד. "הם גם לא מכירים את הכלל המפורסם 'פיקוח נפש דוחה שבת'", מציין זיו. "אצלם צריך להקפיד על שמירת השבת גם במחיר חיי אדם". לדברי זיו, עדויות למסורת דומה נתגלו בספר היובלים מהמאה השנייה לספירה, שנתגלה במגילות ים המלח.

זיו מוסיף כי בתקופת בית המקדש השני חיו קבוצות יהודיות - הצדוקים, הבייתוסים והאיסיים - לפי מסורות שונות, עד שהמסורת הפרושית ניצחה והפכה להלכה הנהוגה כיום. כך למשל, בעוד שיחסי אישות בשבת נתפסים כחלק מעונג שבת, על פי ההלכה האתיופית הם אסורים, בגלל שהם נתפסים כמטמאים את הגוף. הלכה זו מופיעה במגילות קומראן וגם בספר היובלים.

 הסתירות בין ההלכה הנהוגה על פי השולחן ערוך, ובין ההלכה של הקייסים - קיימות בתחומים נוספים: לפי מנהג ישראל, אבלים נמנעים מתספורת ומגילוח זקנם, בעוד שאצל העדה האתיופית המנהג הפוך - להתגלח ולהסתפר קצוץ. גם כאן מצא זיו שורשים למנהג כבר בתנ"ך: "אחרי שבישרו לאיוב את את הבשורות הרעות, כתוב שהוא גזז את שערות ראשו. בכמה נבואות של ישעיהו ויחזקאל מתואר שיהודים גוזזים את שערות ראשם כמנהגי אבלות".

 בולטת מאוד במסורת האתיופית ההקפדה המחמירה על דיני טומאה וטהרה. הנשים הנידות והיולדות עברו להתגורר מחוץ לכפר, בבקתת דם, עד שנטהרו - בדומה לתיאורים המופיעים במגילת המקדש.

זו הסיבה שברית המילה לתינוקות האתיופיים לא נערכה בבית הכנסת, כי התינוק נתפס כטמא בגלל שהוא יונק מאימו הטמאה, והברית נערכה ליד בקתת הדם, לעיתים קרובות על ידי אישה. רק לאחר תום ימי טומאת היולדת - 40 במקרה שנולד בן, ו-80 במקרה שנולדה בת - היו עורכים סעודה עם חזרתה לכפר, והיו נותנים לתינוק שם.

הפערים בין ההלכה האתיופית לבין הלכות השולחן ערוך, כמו בהלכות שחיטה והלכות נידה, ערערו את מעמדם של הקייסים לאחר עליית העדה ארצה, ואף נתנו פתח לטענות המערערות על יהדותם של עולי אתיופיה. מבחינת זיו, ההתאמה בין ההלכות האתיופיות ובין המסורות ההלכתיות של תקופת בית שני, מעידה על הקשר השורשי של העדה ליהדות. 

"אני משוכנע שבעבר הקדום הייתה הקהילה הזו חלק מעם ישראל, ואז הם התנתקו. אנחנו לא יודעים מתי ובאילו נסיבות, אבל זה קרה לפני שהמסורת הפרושית התקבעה והפכה למסורת היחידה. יהודי אתיופיה חיו בגלות בניתוק מיתר עם ישראל, והמשיכו לשמור את מנהג אבותיהם עד ימינו".

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו