טליה ושיר ממן, שתיהן בנות 19 מיבנה, כלל לא תיכננו להתגייס לצבא בהתחלה, היות והן מגיעות מבית דתי ושומר מצוות. הן היו פעילות בבני עקיבא, ובמשך תשע שנים למדו יחד באותה כיתה. כיום, טליה משרתת כלוחמת באגד התותחנים 282, ושיר בגדוד המעורב "אריות הירדן".

טליה מספרת: "התחלתי בשירות לאומי אחרי הלימודים אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי. זו מסגרת משמעותית שיכולה להתאים מאוד לחלק מהאנשים, אבל אני הבנתי תוך כמה ימים שזה לא מספיק לי ואני רוצה לעשות יותר,ואז התחלתי בתהליך הגיוס לצבא,שהיה יחסית מהר. ידעתי שאם אני כבר בוחרת להתגייס, אני רוצה להגיע למקום משמעותי ככל שאוכל, שאלמד בו הרבה ואחשף לדברים חדשים ". לשתיהן היה את אותו מקור השראה כדי להפוך ללוחמות - אחיהן אריאל ממן, ובת זוגו מעיין וייספלד. אריאל היה לוחם תותחנים באגד 282 שבו משרתת גם טליה, ודרך כך הכיר את חברתו מעיין. מעיין נהגה לספר להן חוויות רבות משירותה הצבאי כלוחמת, סיפורים שהרשימו אותן מאוד. כאשר הן חיפשו מקום משמעותי לתרום בו, הן ידעו שהן לא מוכנות להתפשר על תפקיד לא קרבי.

"מאוד עניין אותי  להיות לוחמת" מספרת שיר, שמשרתת בגדוד אריות הירדן. "רציתי להיות משמעותית ולתרום, ולהוכיח לעצמי ולסביבה שגם בנות, ובייחוד בנות דתיות לא צריכות לוותר לעצמן ושאנחנו מסוגלות לעשות כל מה שנבחר, וגם להצליח בזה. יש פה שיווין מוחלט בין הבנים לבנות מבחינת העבודה שאנחנו מבצעים. נכון שמדובר בשירות אינטנסיבי שדורש השקעה ועבודה קשה, אבל זה בהחלט משתלם. הסיפוק מהידיעה שאנחנו אלה שמגנים בעצמנו על תושבי בקעת ירדן הוא עצום, וזו הסיבה שבגללה רציתי להיות לוחמת" היא מספרת.

האחיות היו צמודות זו לזו במהלך מרבית חיים, וזו ההזדמנות הראשונה שבה הן כה רחוקות זו מזו. "בגלל שהשירות של שתינו מאוד אינטנסיבי, לפעמים הזמנים שבהן אנחנו מגיעות הביתה לא חופפים, ואז אנחנו לא נפגשות שבועות. זה אומנם לא קל, אבל גם יש לזה צד חיובי- כשאנחנו מתגעגעות אחת לשנייה זה דווקא מחזק את הקשר בנינו. בנוסף, אנחנו צוברות המו חוויות שמשותפות לשתינו, אנחנו מבינות אחת את השנייה ואת הדברים שהשנייה שהשנייה עוברת" הן מספרות.

מעבר לאתגרים ה"רגילים" העומדים בפני בנות המתנדבות לתפקידי לחימה, טליה ושיר גם התמודדו עם שמועות לגבי הקושי שבשמירה על אורח חייהן הדתי בזמן שירותן הקרבי. טליה מספרת על כך:" רציתי לשרת בגדוד מעורב, כדי שאוכל להיחשף גם לעולם החילוני, שלא הכרתי, וללמוד דברים חדשים - והיה לי ברור שבתוך זה אני אוכל לשמור על האמונה והמנהגים שלי. למרות החששות על הקושי, הצלחתי לעשות את זה ללא בעיה.הייתי בטוחה שבשבת הראשונה שלי בצבא אשב לבד לכל אורכה - אבל הופתעתי כשחברים רבים ישבו איתי, כיבדו את המנהגים ובאו לקראתי. אני ממש לא מרגישה שאני מתרחקת מהדת, אלא להפך - אני גורמת לאנשים שלא הכירו את המנהגים כ"כ טוב להתחבר  אליהם ולהבין אותם טוב יותר. זה היופי בצבא בעיניי - למרות שכל אחד מגיע מרקע שונה, בסופו של דבר מכבדים את האמונות של כולם ונותנים לכל אחד להביע את עצמו, ועדיין נשמר שיתוף הפעולה בנינו. בנים או בנות, חילונים או דתיים, בסופו של דבר לכל אחד יש את המקום שלנו וכלנו עובדים ביחד למען המשימה של הגנה על המדינה" היא מסכמת.

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו