טלי בנדו לאופר

 

 הירח משגיח מעל,

 על גבי שק האוכל הדל

 

המדבר מתחתי, אין סופו לפנים,

ואמי מבטיחה לאחי הקטנים.

 

עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים

מאמץ אחרון, לפני ירושלים.

(מילים: חיים אידיסיס, ביצוע: שלמה גרוניך ומקהלת שבא)

 

המילים ששרים שלמה גרוניך ומקהלת שבא הן כואבות, נוגות אך גם מהוות מציאות לא רחוקה כ"כ עבור עשרות אלפי עולים בני העדה האתיופית.

אחת מהן היא תושבת יבנה, אילנה אברהם שעלתה לארץ במסגרת "מבצע משה" יחד עם משפחתה בשנת 1982.

בסיפורה המרגש שיתפה אברהם, אם לארבעה ילדים (22, 20,17,12) וסבתא לשניים, לא מזמן תושבים רבים, זאת במסגרת הפרויקט של החברה למתנ"סים בעיר בנושא ציון 30 שנה למבצע עלייתם של בני העדה האתיופית,. במפגש חברי סיפרה להם על קורותיה.

 

"בזמן העלייה לארץ הייתי בת תשע. עליתי עם ההורים, שתי אחיותיי, סבי, דודים ובני דודים. גרנו באתיופיה באזור גונדר. כל נושא העלייה היה מאוד מאוד סודי, בכלל, ההכנות היו חשאיות, פחדו לדבר לידנו שלא נפלוט משהו, וכל הזמן שוחחו בלחש, בצד".

 

אל סודן הם צעדו ברגל, דרך קשה ומסוכנת שלקחה חודשים ארוכים.

"זו הייתה הליכה מאוד ארוכה שכללה חניות במדבר, ביערות ולצד מקור מים. ההליכה תמיד הייתה בלילה וביום הסתתרנו שאף אחד לא יתפוס אותנו, ישדוד או יתקוף, אך קרה ששדדו לנו את הסוסים והחמורים. בדרך היו לידות שזה דבר מדהים, ככה באמצע המדבר ילדה בת דודה שלי. כוח האמונה עזר לה, היא נחה יום אחד והמשיכה ללכת, אלו הניסים שקרו לנו, עמוד הטווח שלנו היה האמונה".

הקבוצה, היא מספרת, כללה מאות אנשים.

"מהכפר שלנו יצאנו כמאה אנשים ובדרך הצטרפו כ-250 אנשים. בדרך פגשנו עוד ועוד יהודים, מכפר לכפר. את הדרך הובילו מורי דרך שתפקידם לקחת אותנו אל הגבול. במקרה שלנו הוא היה גוי אבל הוא שמר על סודיות מוחלטת, אצלנו זה עבר חלק, אבל היו כאלו שמורי הדרך יצרו קשר עם שודדים שיגנבו מהם הכל והוא שותף לכך".

 

מאיזה גיל את זוכרת דיבורים על ארץ ישראל?

 

"מאז ומתמיד. יהודי אתיופיה תמיד ידעו שזו הארץ המובטחת וזה עבר מאב לבן. תמיד ידענו שזו ארץ מיוחדת, ארץ ליהודים שמובטחת לנו מהקודש ברוך הוא, איך נגיע אליה? הוא יכוון אותנו ובאמת בעזרת כוח האמונה הגענו. אני זוכרת את ההכנות למסע, איך לאט לאט אבא וסבא התחילו למכור מהחווה את החיות כדי שיהיה כמה שיותר כסף ודברים לדרך, והכל באיטיות כדי שאף שכן לא ירגיש. ככה בעצם הצלחנו לקנות חיטה, שעורה שיהיה אפשר להכין צידה. האימהות הכינו דאבו קולו שזה לחם מיוחד למסע ולא מתקלקל במהרה".

איך מתמודדים עם הליכה רגלית כה ארוכה וחוסר הוודאות כילדים?

"שאלנו כל הזמן לאן הולכים, אך לא נתנו לנו תשובות בהירות. אח של אמא שלי היה אמור להתחתן אז הלכנו קודם לשם ולאט לאט הפסקנו לשאול. קמנו עם בני המשפחה כשהיה נדרש מאיתנו והתחלנו ללכת. לא היו תלונות, זה היה משהו מיוחד, לא היה קשה לי, כואב לי, אני רעב, אני עייף. הכמיהה להגיע, הרצון וכוח האמונה היו חזקים, הקב"ה שמר עלינו".

 

הרגע המפחיד ביותר במסעם היה כשהגיעו לגבול הסודני.

"אחרי מסע כ"כ ארוך הגענו לגבול. נתקלנו בחיילים סודנים שהיו רעים ולא נתנו לנו להיכנס, חשבו שאנחנו מרגלים, היה לנו חם מאוד ונגמרו האוכל וגם המים. את החיילים לא עניין כלום והם סירבו להכניס אותנו. אחרי משא ומתן ארוך מאוד, סבא התפלל ורגע אחד אל תוך התפילה הם הסכימו שנכנס. עד היום אני זוכרת אותם כאנשים מפחידים, היו להם מבטים קשים".

הסודנים שיכנו אותם באוהלים, זאת לאחר שהצטרפו למאות נודדים נוספים, יהודים, אך לא רק. אביה, גיורא גטהון קיבל תפקיד משמעותי מהסוכנות היהודית והיה אחראי לחלוקת כספים לבני העדה, עבודה עליה יקבל שנים אחר כך תעודת הוקרה מידי ראש הממשלה. "הוא לא שיתף אותנו בזה, זה היה סיכון כי הם לא ידעו שאנחנו יהודים, זה היה דבר שאסור לומר ואז היו עולות שאלות מאיפה הכסף, שאותו היו יכולים לשדוד ממנו. הוא עמד בקשר עם ישראל וזה קשר שסיכן אותו. אנחנו היינו נשארים באוהל והוא היה מסתובב כל היום".

למרות הקשיים, מספרת אברהם, בני העדה ידעו לשמור על יהדותם, גם בתת התנאים בהם היו מצויים.

"עם כל המצב הזה תמיד שמרנו על טהרה ועל קדושת השבת בלי שמישהו ירגיש בזה. בשבת ישבנו ושוחחנו ונחנו, ידענו לכבד".

בסודן שהו אברהם ובני משפחה כשמונה חודשים למרות שהיו יהודים שהצליחו לעלות קודם בעזרת אישורי יציאה שסופקו בעיקר למשפחות שהכילו מס' נמוך של אנשים או דרך פרוטקציות.

 

"על יום העלייה אבא סיפר לנו קודם, הוא הכין אותנו לכך שתיכף יהיה מבצע ואין עדיין מושג מתי בדיוק. כשיגיע הרגע יבוא איש שיסמן לנו עם היד או הראש ועלינו ללכת אחריו, ויכול להיות שהוא, אבא, יהיה איתנו ויכול להיות שלא. חיכינו בכל מאודנו ליום הזה, הגיע אדם מהעדה שלנו, זה היה בחושך מוחלט וכולנו הלכנו אחריו, עשרות אלפי אנשים".

 

לא היו חיילים סודנים בסביבה?

"אף אחד, רק אנשי המוסד ששמרו עלינו. הלכנו משהו כמו שעה-שעתיים במדבר, כולנו בשורה אחת באופן חשאי. אחותי בת שנתיים, שהייתה בכיינית וצרחנית השתתקה לחלוטין, הלכנו בדממה, זה היה אלוקי. בהמשך חיכו לנו משאיות כשעל אחת מהן אבא שלי. אמא ואנחנו כ"כ שמחנו לראות אותו. אבא העלה את סבא למשאית, היה לחץ גדול, כולם רצו לעלות ופחדו להישאר מאחור, שלא יברחו כי איך נשאר כאן?".

"המשאיות היו ענקיות, כאלו שמסיעים בהן בקר, במקום 10-20 אנשים העלו משהו כמו 200, אחד על השני. היו אנשים שנפטרו במשאית מרוב חוסר אוויר, בעלי שהתברר אח"כ שעלה אתנו ונכח במסע הספציפי הזה, נותר בלי חולצה כי קרעו לו אותה כשאנשים נאחזו בה. בעלי אפילו הציל ילד קטן כששם אותו על הכתפיים כדי שינשום. באיזשהו שלב המשאית שלנו התפוצצה, השוליים, קירות המשאית נשברו וכל האנשים נפלו, שאר המשאיות המשיכו. עד היום אני שומעת את הרעש, מפחיד נורא".

"אבא שלי הצליח לצרף אותנו למשאית אחרת, שאר האנשים נאלצו לחזור לאוהלים, הם לא הצליחו לאתר את דרכם ומצאו אותם מסתובבים במדבר. הסודנים החליטו שהם מרגלים, עשו בור שהיה בעצם קבר אחים ובזכות אלוקים זה לא הצליח. הם ביקשו להתייעץ, להתפלל וברגע הזה הגיע איש חשוב מהצלב האדום שהציל אותם".

 

"אחרי המשאיות חיכו לנו מטוסי הרקולס לעלות לארץ ישראל, הייתה התרגשות מטורפת באוויר, נכנסו למטוס חשבנו שזהו, הגענו לארץ ישראל כי לא ראינו מה זה מטוס קודם. בשדה התעופה, כשירדנו מהמטוס זה היה רגע שאי אפשר לתאר במילים, כולנו נישקנו את האדמה, השתטחנו על אדמת ארץ הקודש שעליה חלמנו 2,500 שנה".

תחילה הגיעו בני המשפחה לבאר שבע בה חיו שש שנים ועם הזמן הכירו את הארץ ובחרו להקים בית קבע ביבנה, בה הם חיים מזה 27 שנה, בה גם אילנה ובעלה הקימו את ביתם.

"אבא שלי, גיורא גטהון, עבד בעיריית יבנה 22 שנים באגף גינון, הוא מאוד אהב את העירייה והאנשים בה, הוא היה מאושר עד לרגע האחרון בו לקה באירוע מוחי. כיום אני מורה להוראה מתקנת בחינוך מיוחד ואף לומדת להיות מאבחנת דידקטית. כל זאת בזכות הורי שעם הרבה עזרה ואחווה מצידם הצלחתי ללמוד ולהגשים את עצמי".

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו