שני דברים אפשר לקחת מהמפגש ביום שישי בין בית"ר יבנה לקרית מלאכי. הראשוןש הוא שמגיע לאנשי בית"ר שאפו גדול. הקבוצה היחסית צעירה הזאת יודעת לכבד ולהחזיר אהבה. מעבר למודעת האבל שהוציאו והביקורים במהלך השבעה, קיימה הנהלת הקבוצה טכס צנוע ומכובד שבו הזמינו את בני המשפחה לכר הדשא והעניקו להם תמונת הוקרה לזכרו של אביהם. לאחר מכן נערכה דקת מחיאת כפיים שאף קיבלה אישור מההתאחדות לכדורגל. אז נכון מדובר בליגה ב' אבל בכל מה 'שקשור לניהול מוסרי הם בהחלט במקום טוב. מספיק היה לראות את בני המשפחה מתרגשים ממחיאות הכפיים כדי להבין עד כמה זה לא מובן מאליו. הדבר השני הוא שבית"ר קבוצה רזה. מספיק ששניים או שלושה שחקנים עוזבים או סוחבים פציעות והקבוצה עם סגל סופר קצר שגם פוגע להם בתוצאות. דווקא כשהם היו בתקופה טובה, הגיעה הפציעה של רון קופרלי הברומטר והעזיבה של עוד שני שחקנים והנה לכם סגל חסר על הספסל. תוסיפו לזה את הפציעה של הבלם השני דוראל איטח כבר מהדקה הראשונה ומאזן הכוחות מול מוליכת הטבלה נוטה לרעתם של היבנאים. אחרי שיותר מ 220 צופים כיבדו את זכרו של קצלה, הם זכו לראות את קרית מלאכי מציגה כדורגל חזק, קשוח שאולי ייקח אותה גם בחזרה לליגה א'. אוהדי מלאכי אמנם עודדו אך גם קיללו לא מעט. לא מובן כשמדובר במשחק חד צדדי אבל בסדר. שניים מתוך שלושת השערים של מלאכי נכבשו מאקסים יבנאים. נדבר עמר בשער ענק ועוד אחד של אסף גובזה היבנאי. את השלישי השלים אליעזר איילין המצוין. 3-0 למלאכי שמאוד שיקף את הבדלי הרמות. השאלה שחזרה על עצמה במהלך המשחק היא מדוע גובזה רועה בשדות זרים כבר מספר שנים כשיש שתי קבוצות שהוא בהחלט ראוי לשחק עבורן בעיר שבה גדל. מכבי פספסה אותו בענק. בית"ר מוכנה לקחת אותו כמעט בכל מחיר. יחי ההבדל הקטן.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו