בזמן האחרון יוצא לי להתראיין לא מעט בתקשורת, בנוגע לספר השירה השני שלי "זהב אריות", ובכל הראיונות ללא יוצא מן הכלל, עולות וחוזרות שתי שאלות: האם להוציא ספר שני מרגיש אחרת מהספר הראשון? ו-במה עוסק הספר?

הנטייה הראשונית שלי הייתה להתעצבן על השאלות האלה, שהראשונה מביניהן סתמית, והשנייה (תסלחו לי על הבוטות) מטומטמת.

אבל כשאתה עולה לשידור ישיר ברדיו או בטלוויזיה, בואו נגיד שמוטב לנסות לענות גם על שאלות כאלה, מאשר פשוט לומר עליהן סתמית ומטומטמת.

האמת היא שלא הייתי מוכן לשאלות כאלה, ציפיתי אולי למשהו קצת יותר מתוחכם, אבל להפתעתי מיד כשעניתי עליהן, הבנתי שאלו שאלות שנמנעתי, או שלא יכולתי תוך כדי עבודה על הספר, לשאול את עצמי. מצאתי לא רק שיש לי תשובות עליהן, אלא שבמידה מסוימת יש קשר ביניהן.

× × ×

בניגוד לפרוזה, ברוב המקרים לא כותבים ספר שירה. השירים פשוט נכתבים ומתישהו, אתה מרגיש שהגיע הזמן לאגד אותם ולשחרר אותם לעולם.

במקרה שלי, ההבדל בין שני ספריי הוא גדול. הספר הראשון מכיל שירים שנכתבו לאורך תקופה של עשר שנים לפחות. תקופה שבה עסקתי בעבודה ששנאתי, שגרמה לי לקלל כל בוקר. תקופה שהייתה רוויה באהבה, כעס ושיגעון, תקופה שבה המוות ריחף לי מעל הראש כמו מלאך עם אקדח טעון.איתי פסטרנק ז"ל

לעומתו, השירים בספר החדש נכתבו בתקופה מקומפרסת בהרבה, בשנתיים האחרונות שבהן החיים שלי קיבלו תפנית משמעותית.

עזבתי את עבודת המטבח השנואה עליי, התחלתי ללמד והעשייה האמנותית שלי קיבלה תאוצה. אך הרבה יותר מכל, השירים האלה נכתבו בזמן שבִּתי נולדה.

וכאן מתחברת לה השאלה השנייה - במה עוסק הספר?
כבר אמרתי מה דעתי על השאלה הזאת, כי ספר שירים זה לא סרט ואי אפשר לסכם בכותרת או במשפט את כל הנושאים הגלויים והחבויים בכל שיר. אבל כשאני חושב על זה, אחד השירים הראשונים שנכתבו בספר הזה נקרא "לחיי החיים והמתים בחיי", ובמודע או שלא, היווה עבורי מעין קו מנחה לשירים שנכתבו אחריו.

בזמן עבודת העריכה על הספר, יחד עם העורך רון דהן, התבהר לי שבאופן מוזר, ועל אף שהשירים בספר שונים מאוד זה מזה, עדיין מרחף מעליהם איזה נושא אחד, מובהק לעתים יותר או פחות, לאורך הספר כולו. המתים היקרים לי שלא מרפים ממני, אל מול החיים החדשים שלי.

כשאני אומר שהמתים לא מרפים ממני, אני לא מתכוון חלילה בקטע רע. ואולי יהיה נכון יותר לומר, שאני לא מרפה מהם. אין יום שאני לא חושב עליהם ואיך הם היו מקבלים את התמורות והשינויים שחלו בחיי מאז שהם הסתלקו מהעולם.

אני מנחש שדודי האהוב בבר ז"ל, שמיום ליום אני מבין עד כמה אני חייב לו על שהיה עבורי צינור מוליך לאהבת הקולנוע ומוזיקה אנדלוסית ומרוקאית - היה מתרגש מבתי אסי והיה שר לה את שירי הערש במרוקאית ששר לי בילדותי.

בן דודי שמעון ז"ל, שלילה אחד שם נפשו בכפו ביער חדרה, היה בטח משפשף את עיניו היפות כלא מאמין, בהשקה של הספר, כששרתי דואט עם מיכה שטרית, זמר שכל כך אהב, ושהכרתי בזכותו כשהביא לי את האלבום "שינויים בהרגלי הצריחה".

חברי הטוב איתי פסטרנק ז"ל, בעל החיוך המתוק ושמחת החיים הבלתי נגמרת, שעברנו יחד את כל השטויות בבית הספר ורקדנו תחת כיפת השמיים בכל חתיכת טבע נשכחת, היה נקרע מצחוק כל כך שתחביב הכתיבה שלי הרחיק לכת עד כדי שאלמֵד ספרות באוניברסיטת תל אביב.

הרבה פעמים יצא לי לתהות מה בבר ושמעון היו חושבים על השירים שכתבתי עליהם בספר? האם איתי היה מזהה את עצמו בשירי ההזיה האבסטרקטיים? וסבתא עיז'ה ז"ל, שהיא הגעגוע הנצחי שלי, ולגביה אין לי שאלות, מה היא הייתה אומרת?

את סבתא עיז'ה אני מרגיש נוכחת בכל רגע בחיי, שומרת עליי, מלווה אותי ומתווה לי את הדרך. ובכל זאת, מה הייתי נותן בשביל כמה דקות איתה, לשמוע את קולה המתוק, לנשק ללחייה, לקבל ממנה עוד ברכה אחת, שלא לדבר על המאכלים שלה ובעיקר לחם הבצל שהייתה אופה בכל שישי ובא אליי תכופות בחלומות.

× × ×

ומול המתים היקרים לי, יש את החיים היקרים לי, שאלוהים ישמור לי אותם מכל משמר.
הוריי ואחיי היקרים, וכמובן אשתי ובתי אהבות חיי.

ההבדל העיקרי שחל בי מתקופת הזמן של הספר הראשון לתקופת הזמן בספר החדש, טמון בשאיפות. היום השאיפה הכי גדולה שלי היא לחיות.

זה לא שקודם רציתי למות חלילה, אבל בואו נאמר שזה לא היה משנה לי כל כך.
היום יש לי מה להפסיד, יש לי מה שאני לא מוכן להפסיד. עכשיו יש.
עכשיו אני שואף לחיות.

לחיי החיים והמתים בחיי
בִּמְסִבַּת יוֹם הַהֻלֶּדֶת
הַשִּׁשִּׁים שֶׁל דּוֹדָה מַזָּל,
דֶּלֶת חַדְרוֹ נוֹתְרָה סְגוּרָה.

לָחַצְתִּי אֶת הַיָּדִית,
אוּלַי הוּא שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה וְרוֹאֶה
כַּדּוּרֶגֶל אוֹ סֶרֶט פְּעֻלָּה,
דֶּלֶת חַדְרוֹ נוֹתְרָה נְעוּלָה.

כֻּלָּם דִּבְּרוּ עַל
כַּמָּה יָפָה הִיא (מָה שֶׁנָּכוֹן)
וְכַמָּה שֶׁהִיא לֹא נִרְאֵית לְגִילָהּ (מָה שֶׁנָּכוֹן)
וְאַף אֶחָד לֹא דִּבֵּר עַל
אַלְמְנוּתָהּ.

אִמִּי יָשְׁבָה עַל סַפָּה,
סָפְרָה אֶת גַּרְגְּרֵי הַחוֹל
הַנּוֹזְלִים בִּשְׁעוֹנָהּ.

הֵרַמְתִּי גָּבוֹהַּ ווֹדְקָה תַּפּוּזִים
לְחַיֵּי הַחַיִּים וְהַמֵּתִים
בְּחַיַּי, שֶׁנִּפָּגֵשׁ

רַק בִּשְׂמָחוֹת.

(מתוך "זהב אריות", הוצאת טנג'יר) 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו