אישה היא יצור מופלא ונפלא.

כעת אחרי שמיצינו את ההתחנפות אפשר לעבור לדבר הבא. קצת באיחור אמנם, אבל מישהו חייב לשים את זה על השולחן הקטן שבפינה.

לפיכך הריני מתכבד להכריז בזאת על יום הגבר. יום האישה, יום המשפחה, יום הגבר. נכון שלאף אחד לא היה את האומץ להרים את נס המרד, גם לי לא, אבל הגיע זמן. אני בהחלט מבין מי פה המין החזק, אבל בכל זאת, גם לנו מגיע יום משלנו, רק שלנו. יום מיוחד. אם כבר שוויון אז שוויון.
אין שום התרסה כלפי נשים בהכרזה על יום הגבר. להפך. כבודן במקומו מונח (תראו מה כתוב בשורה הראשונה). יום האישה זה אחלה יום, אבל מה איתנו? לנו אין נשמה? לא מגיע גם לנו לקבל שושנה אדומה בנייר צלופן או אולי או דה טואלט איכותי מצרפת? שגם אתן תשברו את הראש מה לקנות לנו שאין לנו.

× × ×

לא יודע מה איתכם, אבל בינתיים אף אחת לא שלחה לי פרחים רק כדי לומר שהיא אוהבת אותי. גברים קונים פרחים, לא מקבלים. הפעם האחרונה שקיבלתי פרחים הייתה לפני 17 שנה בערך. החדר שלי היה מלא בזרים ענקיים, סחלבים, צבעונים, מכתבי ברכה, יכולתי לפתוח חנות פרחים. הבעיה הייתה רק אחת, שזה היה חדר בבית החולים בילינסון. כי ככה זה, גברים מקבלים פרחים רק בשני מקרים: כשהם חולים או כשהם מתים. למה לא מגיע גם לנו לקבל פרחים סתם ככה בסתם יום, בשביל שנחשוב שאוהבים אותנו?

לנשים מגיע יום האישה. בצדק. הן יולדות, עובדות בשתי משרות (גם בבית וגם בעירייה, נניח), קמות בלילה לתינוק הצרחן, מוותרות על קריירה לטובת גידול ילדים, רצות איתם לקופת חולים, מקלפות לנו את התפוח, משלבות גם וגם, ואין על הדג שלכן ביום שישי. בינינו, גבר שיוותר על קריירה ויישאר בבית לגדל את ילדיו ייחשב בדרך כלל לעצלן - והאמת שאני לא מכיר אף אחד כזה, אבל למה לא לפרגן לעקר הבית. מה, גברים לא עושים כביסות? לא מורידים את הזבל? לא נשארים בבית עם ילד חולה? לא עושים כלים? עקרת הבית, אומרים הרבנים, הכוונה היא לעיקר הבית. ועקר זה לא עיקר?

× × ×

לא פשוט להיות גבר. בואו נעזוב את הפוליטיקלי קורקט, כי האמת היא שכבר בגן הזכר הקטן צריך להיות חצי מסי כדי שהילד ייחשב. בהמשך הוא צריך להיות חכם וכמה שיותר. בהמשך רצוי מהנדס. לפני זה טייס. או סיירת. להשלים את התואר בין שירות מילואים אחד לשני. למצוא עבודה טובה, כי זה גם המפתח להקמת משפחה מאושרת. ואחרי זה להתגרש, לשלם מזונות, להישאר בחיים, להתחיל סיבוב שני, לצאת לפנסיה רק בגיל 67 במקום 62 אצל הנשים, ליהנות מקצבת זקנה חמש שנים אחריהן למרות שהן חיות יותר.

לזכור מתי יש לה יומולדת, מתי יום הנישואין, מתי יום האישה ומתי חג האהבה גם לפי התאריך העברי וגם לפי הלועזי, ולהדהים עם מתנות מקוריות. לא פלא שבשני התאריכים של יום אהבה יש תורים בחנויות הפרחים. רק גברים תראו שם, לא משנה מאיזו עדה. הזמנות והנחות בטלות. יפרקו אתכם בקופה, כי ביום אהבה הפרח יקר הרבה יותר. הם יודעים שאין לכם בררה.

סיפרו לי שבכמה מקומות עבודה המנהלים הקריאו את הטור של ליהיא לפיד, שהצדיעה לנשים, לכל אחת ואחת מהן, לא משנה אם זו אשת קריירה או מטגנת חביתות, או שילדה במונית או בניתוח קיסרי. אני מצטרף להצדעה, אבל מה איתנו, גבירותיי וגבירותיי, לא שכחתן אותנו איפשהו? האם לא מגיע לנו פעם אחת בשנה שושנה בצלופן?

× × ×

אני מכיר גברים שעובדים כמו חמורים כדי לשרוד. לפעמים בשתי משרות אפילו, העיקר להביא פרנסה הביתה כדי שיהיה לילדים מה לאכול, מה ללבוש ושיישאר קצת גם לחינוך. מכיר קשישים שהפנסיה לא מספיקה להם ויוצאים לעבוד בגיל 70. מכיר גברים שמשלמים מזונות לאישה הראשונה ושהילדים החדשים שלהם מהסיבוב השני בקושי גומרים את השבוע הראשון של החודש. נהגי מוניות שעובדים יום ולילה, נהגי משאיות, סוורים בנמל, שחקנים בליגת האלופות וגם לא מעט שנורא נהנים לבעוט כאן אצלנו בליגה ג'. אז פעם בשנה לא מגיע להם קצת כבוד?

אני לגמרי מצדיע לנשים. לכולן. לקרייריסטיות, לפועלות הפשוטות ולעקרות הבית. מצדיע בשתי ידיים אפילו. אבל מה עם יד אחת בשביל הגברים? אישה עובדת תקבל נקודות זיכוי עבור הילדים שלה, גבר נשוי לא יקבל נקודות זיכוי עבור הילדים שלו גם אם אשתו אינה עובדת. שוויון, שיהיה. אז מה כבר ביקשנו, כולה יום הגבר. כולה יום אחד בשנה שנרגיש שאנחנו רצויים. מה אכפת לכן?
את יום האם ניסו לשווק כיום המשפחה, אלא שזה לא בדיוק עובד. "אימא יקרה לי, יקרה, שיר קטן אשירה לך כי אני אוהב אותך". לא מגיע לנו איזה שיר משלנו? נכון שפעם לא היינו בסדר, היינו שולחים אתכן לנהר לעשות כביסה, אז בגלל זה אנחנו צריכים לאכול אותה עד היום? ובכלל, אנחנו לא היינו רצים אל תוך היער עם החניתות וצדים לכן את ארוחת הצהריים?

× × ×

ועכשיו, אחרי שהכרזנו על יום הגבר, צריך רק להחליט על תאריך מוסכם בינלאומי. רצוי בקיץ, בפגרה, כשלא משחקים כדורגל. 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו