כל הדרך לבית הספר התיכון ההוא שאלתי את עצמי מה לומר להן, ובכל הדרך חזרה תהיתי אם באמת אמרתי להן את מה שהיה צריך. בייחוד לזו ששאלה על הגיוס והודתה שהיא מבולבלת. לגמרי.

× × ×

"חוכמה של חדר מדרגות" קוראים לזה אצלנו במשפחה.
לחוויה הזאת של לצאת מאיזה מקום בידיעה שלא היית מדויקת ולחשוב מה היית צריכה להגיד. להעביר בראש את השיחה שוב, ולהבין שלא אמרת את מה שנכון להגיד. תמיד בחדר המדרגות את יותר רגועה וקצת יותר חכמה. יש פעמים שאני רוצה לחזור ולהגיד: בואו נתחיל מחדש. עכשיו יש לי תשובה יותר טובה.

 

צילום: ליהיא לפיד

 

 

כמה ימים קודם לכן נפגשתי עם חיילות (אסור לי להגיד איפה, כי המפקדת השביעה אותי שלא) ועם תלמידות תיכון. בשני מקומות השיחה הגיעה לנושא הבנות בצבא. אצל תלמידות התיכון העיניים נצצו בסקרנות ובציפייה למה שמחכה להן, אך גם בבהלה ובדאגה. אצל החיילות זה היה יותר דיון פנימי שלהן מול עצמן, מול מה שהן ציפו, שציפו מהן, רגע לפני שהן משתחררות והולכות הלאה. אל מה שקוראים לו: העתיד.

× × ×

וחשבתי על החודש הזה שבו אמרו כל כך הרבה אנשים כל כך הרבה דברים על צבא ובנות, ובנות בצבא. ואם רק היו שומעים את השאלות שלהן, על מה הכי נכון לעשות ואיך הכי נכון לשרת. ולקחת חלק בנטל.

× × ×

"תעשי רק מה שאת אוהבת" אומר השיר שהפך מזמן להמנון שלנו, הנשים הבוגרות. אנו, שיודעות כבר כמה מעט יוצא לנו לעשות רק מה שאנחנו אוהבות ורק מה שאנחנו רוצות בתוך החיים מלאי החובות והמחויבויות שלנו לכל האחרים. מיעוט זניח בהם בשביל עצמנו. בשביל הנשמה שלנו.
והשיר הזה תמיד מכריח אותנו להזכיר לנו שגם לנו מותר.

× × ×

אנחנו נורא אוהבים להגיד שהדור הצעיר פחות איכותי ממה שאנחנו היינו. כל דור אומר את זה. גם הורינו אמרו את זה לנו, ואין לי ספק שסבא וסבתא גם הם חשבו שהורינו פרועים וצריכים יותר ערכים.

ואני לא בטוחה שזה ככה. כל דור שונה, אבל שוני לא אומר פחות טוב.

הצעירים היום הם דור שיש לו הרבה יותר מידע על העולם ממה שהיה לנו, דור ששואל שאלות, ואנחנו, ההורים שלו, גם עונים לו (ולא שולחים אותו לחדר ואומרים לו שעכשיו ההורים מדברים).
והם אחרים מאיתנו. אחד ההבדלים הכי משמעותיים, שיש בו את החיובי אבל גם את הבעייתי, זה העובדה שהם דור יותר אינדיבידואליסטי. שמעמיד את האדם במרכז. את עצמם במרכז.

ואם אותנו לימדו לשנן "שאל מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה", עבורם רק טבעי לשאול מה המדינה עשתה בשבילי? מה יוצא לי מזה? לאן זה יקדם אותי?

מצד שני, מתברר שבשנים האחרונות יש עלייה של חמישה אחוזים בכל שנה במתנדבים לשנת שירות (ואם הצבא היה מאפשר היו יותר), ואם מדברים על בנות, יש היום פי חמישה יותר לוחמות מאשר לפני חמש שנים. וזה לא מתיישב יחד, האינדיבידואליות וההתנדבות.

× × ×

בכותרות על נושא השירות הצבאי של בנות עמד מצד אחד הצבא, הגוף הכי כבד, נוקשה, שבו הכול מעוגן בפקודות, ופתח לפני הבנות מקומות ותפקידים של לחימה שמעולם לא היו פתוחים לפניהן. הצבא, הגוף הבלתי גמיש הזה, הוכיח שהוא מתקדם עם רוח הזמן, שהוא מצליח לעכל שינויים חברתיים.

ההתנגדות הגיעה דווקא ממקומות אחרים. וההתנגדות הובעה בחלקה בסגנון קשה. פוגעני.
והיה דבר אחד שהחמצנו כולנו, בכל הצעקות, ושמעתי אותו בתיכון מאחת התלמידות, ואחר כך בבסיס ההוא, כשאחת החיילות הסבירה איך היא הגיעה לשם.

"כי צריך", הן אמרו.

מבינות הרבה יותר טוב מכל המבוגרים שצועקים.

× × ×

סביב נושא הבנות בצבא השיח הוא כאילו "נותנים להן". "מרשים להן". "מאפשרים להן". אבל הצבא פתח את התפקידים לבנות לא בגלל שבא לו לתת להן משהו להעסיק אותן. לא בשביל שיהיה להן שירות מעניין וגם לא בגלל שהציפה אותו פתאום רוח פמיניסטית.

הצבא פתח את התפקידים לנשים אך ורק כי צריך.
כי צריך אותן.

צריכים אותן בתפקידים החשובים של הלחימה, אבל גם בחוד החנית של הסייבר, או על הגבול, ששם התצפיתניות יום יום מצילות חיים של אזרחים.

אף אחד לא עושה טובה. הצבא זקוק להן.
והטיעון הזה נשמע הרבה פחות מדי כשמדברים על שירות של בנות.

× × ×

אחרי שתא"ל ערן שני, רח"ט תומכ"א (אגף כוח אדם), הסביר לי על המאמץ הגדול שעושה הצבא להתאים את התפקידים לחיילים ולחיילות, לפי רצון ובחירה, הוא הזכיר לי: "זו לא תוכנית כבקשתך".

זה בכל זאת צבא.

ובמתח הזה שבין האינדיבידואלי למשימה הרבה פעמים הצעירים וגם אנחנו, ההורים שלהם, כבר שוכחים. זהו דור שגידלנו עם החופש להחליט, לקבוע, לתכנן.

וכשמגיע רגע הגיוס, הם וגם אנחנו רוצים לשים את זה כמו עוד קובייה בפאזל הזה שנקרא הגשמה.

× × ×

וגם בחוכמה של חדר מדרגות, בבית, בשקט, ידעתי שאין תשובה אחת לתלמידה הזאת, ששאלה מה לבחור — מה שהיא רוצה או מה שהצבא רוצה.

אולי הצבא לא מכיר את הצעירות האלה כמו שההורים מכירים אותן, או החברות, וכמובן לא הן את עצמן. אבל הצבא מכיר את הצבא. והוא יודע מה ההגנה על המדינה צריכה.

לא מדובר במסלול באוניברסיטה ולא בעוד חוג אחר הצהריים או במגמה בתיכון.
ואולי את זה החמיצו כל מי שצעקו.

× × ×

בנות מתגייסות, בדיוק כמו בנים, כדי להגן על מדינת ישראל.

זו משימה מהותית. אנחנו מדינה שעדיין צריכה הגנה. שיש לה הרבה אויבים. שיש הרבה מי שלא רוצים בטובתה. זה לא ויכוח על הגשמת חלומות. הוויכוח על התפקידים של בנות בצבא הוא לא תאוריה.

הצבא צריך אותן. והצבא זו המדינה. והיא צריכה אותן.
ומגיע להן כל הכבוד על זה שהן עושות את זה.

× × ×

ותחזרו הביתה לשלום.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו