שש שנים מלווה מאור כהן במסגרת עמותת 'עזר מציון' ילדים שמתמודדים עם מחלת הסרטן. זה התחיל במסגרת "עסקה" שעשה עם אלוהים, לאחר שאישתו התקשתה להרות והחבר טוב שלו אמר לו 'תעשה משהו טוב עבור ילדים של אחרים ואלוהים ישלח לך ילדים משלך'. היום מאור וענת הורים לשתי בנות, תמר בת ה-3 ועדי בת הארבעה חודשים. למרות שמילא את חלקו בעסקה הוא עדיין מתייצב כמעט מידי יום בבתי החולים עם ערכות הלגו שלו ומלווה ילדים חולי סרטן.

"אני מתכוון  להמשיך ולמלא את חלקי באהבה גדולה, זה שנולדו לי ילדים זה רק נותן לי דרייב גדול יותר להמשיך הלאה. זאת לא באמת הייתה עסקה, זה בא ממקום של נתינה כי כשאתה נותן אתה מקבל חזרה הרבה יותר. כמה שזה נשמע קלישאה, זה הכי אמיתי שיש. אני יכול לספר שבדרך, עוד לפני שהבנות נולדו, איבדנו הריון בשלבים מאוד מתקדמים והמשבר הזה רק נתן לי יותר כוח להמשיך עם מה שאני עושה".

 

כהן בן 36, רס"ן וראש מדור הדרכה באגף כוח אדם בתל השומר, נולד וגדל ביבנה, היום הוא מתגורר עם משפחתו בתל אביב אבל "יבנה זה הבית" הוא אומר. "לצערי אבי נפטר לא מזמן והוא קבור בעיר. אמא שלי גרה ברחובות, אבל לא מוותרת על השוק של יום שלישי ומגיעה בכל שבוע במיוחד. זה נוף ילדותי, עיר מיוחדת שאני גאה להסתכל עליה מהצד ולראות איך היא שומרת על הייחודיות שלה, ובמקביל גדלה ומתפתחת".

מי שצפה בסוף השבוע שעבר בתכנית 'מחר שבת' של צביקה הדר ראה שם את כהן, שישב כמו כולם בקהל והופתע כשהדר פנה אליו והכריז עליו כאיש השבוע. הוא עלה לבמה, נבוך ונרגש כשברקע סרט המתעד את העשייה שלו בבתי החולים. ילדים חולים סיפרו שהם מחכים לו בקוצר רוח, אמא לילד חולה בן 16 סיפרה שהוא הלך ונסגר, שקע בכאב והיחיד שהצליח להגיע אליו היה מאור "אחרי המפגשים עם מאור הוא עם חיוך מאוזן לאוזן" אמרה. כולם סיפרו על האיש המיוחד הזה, שצפה מהצד על העשייה שלו ולא הצליח להשתלט על הדמעות.

"אני לא מכיר את התכנית, כי אני שומר שבת ומעולם לא יצא לי לראות אותה. אמרו לי שאני מלווה חיילים ליום הצילומים ולא חשדתי בכלום" הוא מספר. "מסתבר שדובר צה"ל יחד עם אישתי, הרימו הפקה מאחורי הגב שלי. מאוד הופתעתי והתרגשתי וכן גם בכיתי. פתאום אני עומד שם ומישהו עושה זום-אין על העשייה שלי, וזה מעורר המון רגשות. המילים החמות וההערכה מאוד ריגשו אותי".

ההתנדבות שלו בבתי החולים היא למעשה תרגום של שתי האהבות הכי גדולות שלו, בנייה בלגו וילדים.

מתי התחילה האהבה שלך ללגו?

"הייתי בן 6, גרנו ביבנה ויום אחד אמא שלי חזרה מתל אביב עם קרטון לגו, שעלה כמו כל המשכורת שלה. אני בחיים לא אשכח את הערכה הזאת, זה היה שדה תעופה ענק שישבתי ובניתי שעות. מאז הייתי אוסף שקל לשקל וקונה ערכות בכל הזדמנות שהייתה לי וזה מלווה אותי עד היום, יש לי בבית מעל 200 דגמים בנויים".

 

 

איך עלה הרעיון לשלב את ההתנדבות עם הלגו?

"הרעיון המקורי היה לקחת כמות של לגו ותרום למרכז הגמילה 'רטורנו' והמנהל שם, הרב איתן אקשטיין, אמר שיש לו רעיון אחר. הוא שלח אותי ל'בית אורנית' מרכז תמיכה וסיוע לחולי סרטן שהוקם על ידי עזר מציון. הגעתי לשם וביקשתי לתרום את הערכות, הם אמרו לי שהם לא מקבלים תרומה כזאת ושאני צריך גם לעשות עם זה משהו והציעו שאעביר פעם בשבוע חוג. בהתחלה הרמתי גבה, לא חשבתי בכיוון הזה ומעולם לא העברתי חוגים, אבל החלטתי ללכת על זה. כבר אחרי המפגש הראשון, שהיו בו שלושה ילדים, הבנתי שאני במקום הנכון. התחלתי להגיע לבתי החולים, נכנסתי למחלקות והתאהבתי בצוות ובילדים. לאחר תקופה מסוימת אחי הגיע מארצות הברית ונחשף לעשייה שלי, הוא נתן לי סכום כסף גדול וביקש שאקנה בו לגו לילדים בבתי החולים".

 איך הלגו עוזר להם?

"השהייה הממושכת הזאת בבית החולים היא מאוד קשה, זה גם מלווה בטיפולים לא נעימים ובכאבים. אנחנו יושבים ביחד ובונים, אני משאיל להם ערכות ובונה איתם וגם כשאני הולך הם ממשיכים לבד ומעדכנים אותי. זה משהו שעוזר להשכיח קצת את המחלה, זה מחזק אותם וגם את הקשר בינם לבין ההורים שבונים איתם יחד. אני נתקל הרבה פעמים בילדים מאוד סגורים, כאובים ומכונסים בעצמם ואני לא מוותר להם. מגיע שוב ושוב לחדר שלהם ומנסה לשוחח ולעורר עניין, הרבה פעמים זה תהליך ולוקח להם זמן להפתח. אחרי שזה קורה, אנחנו כבר הופכים לחברים הכי טובים ואני מלווה אותם חודשים ארוכים עד להחלמה, או עד לסוף אחר לצערי הרב".

והיו סופים אחרים?

"הרבה מאוד. שש שנים זה הרבה זמן ובדרך איבדתי 40 ילדים, שנלחמו כמו אריות. הם הולכים איתי כל הזמן, אבל אני לא מתרכז בזה, כי מה שחשוב זה האושר שהצלחתי לגרום להם בזמן האשפוז בבית החולים".

איך מגיעים למחלקה ביום שאחרי?

"זה קשה מאוד, אבל זה גם לא בא בהפתעה גדולה כי אני מלווה אותם ויודע שהמצב מחמיר. זה נורא ואיום והנחמה היחידה שלי זה שאני יודע שגרמתי להם לחייך גם בזמנים קשים. אני לא רופא ואין לי כלים לרפא אותם, אבל יש לי כלים לשמח וזה לא פחות חשוב".

אתה לא מתרסק לפעמים?

"אני יכול להגיד שהכרית שלי רטובה מצער, אני בוכה ומדבר על זה ויש צוות מדהים שמלווה אותי מעזר מציון ובית אורנית. יחד עם זאת אני לא מתרסק, נותן לעצמי לכאוב וממשיך הלאה. אני פוגש הורים שמוכנים להוריד את הירח בשביל להקל על הכאב של הילד שלהם ואני מצליח להביא להם קצת שלווה, אין לי פריבילגיה ליפול.

גילית על עצמך דברים חדשים?

"המון. אני חושב שבעיקר זה נותן פרופורציות לחיים. אין לי ספק שבזכות הפעילות הזאת אני בעל יותר טוב, אבא יותר טוב ובן אדם טוב יותר, שיודע להעריך ומאושר בחלקו".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו