מאת: ג'ני פרנקל שלום

 

בחודש הבא תחגוג העיתונאית ואשת החינוך היבנאית יונית סלומי, את יום הולדתה ה-66. לפני כשבועיים פגשה במקרה ברחובות העיר את אחד מחניכיה, אי שם בשנות ה-70 והתברר לה שהאיש כבר סבא. פתאום הבינה סלומי כמה זמן עבר ולמרות זאת אותם חניכים עדיין מוקירים לה תודה ומתברר גם שהיא מלווה אותם רוחנית לאורך כל השנים שחלפו.

"אני פוגשת אותם ברחוב והם תמיד באים ומחבקים אותי, מזכירים לי רגעים יפים ואומרים שלא השתנתי" היא צוחקת. "הם לעומת זאת השתנו מאוד, לפעמים לוקח לי רגע לזהות, פעמים אחרות הם נאלצים להזכיר לי ואני פשוט לא מאמינה למראה עיני. לא ייאומן שחלפו כל כך הרבה שנים ואני רואה אותם היום בעלי משפחה, עובדים בעבודות מסודרות ומנהלים אורח חיים נורמטיבי לחלוטין, מסתכלת עליהם וגאה" היא אומרת.

זוכת פרס החינוך

אל יבנה הגיעה סלומי בשנת 72, כרכזת פרויקט רפול ולאחר מכן קיבלה לידיה את הנערים הצעירים הללו, שירדו מהברזלים היישר לזרועותיה. היא הייתה רכזת סניף הנוער הדתי ביבנה, בחורה צעירה שקיבלה לידיה נערים שאיבדו את דרכם והייתה אחראית להחזיר אותם לדרך הישר. הדרך הייתה רצופה בעליות ומורדות, אירועים לא קלים שחוותה ושזכורים לה עד היום, אבל היא עשתה את זה ובגדול והפכה את המועדון לבית חם ואוהב עבור הנערים. בשנת 1979 קיבלה תעודת הערכה והוקרה על ידי שר החינוך והתרבות דאז, זבולון המר ז"ל.

"היא פיתתה אותם שיבואו לסניף, רק כדי להציל אותם ולהילחם על העתיד שלהם" מספר עליה יעקב (יק) כהן, שהיה אחראי על הנוער הדתי העובד באותה תקופה. "המסגרת הזאת כללה המון טיולים וערבי כיף וגיבוש וזה מה שהחזיק תחילה את הנערים בתוכה. לאחר מכן כבר נוצר קשר אישי ועמוק בינם לבין יונית" הוא אומר.

כהן מספר כי התכנית המקורית הייתה להעסיק בתכנית אנשים בעלי תואר ראשון והכשרה מתאימה, אך ההצלחה של סלומי הוכיחה להוגי התכנית שצריך בעיקר לב ונשמה. "הגיעו מכל הארץ כדי לראות אותה עובדת וללמוד את השיטות שלה להגיע אל בני הנוער הללו, שלא היו קלים. היא ידעה לקרוא אותם והייתה לה גישה פנטסטית אליהם. אני רואה גם היום ולמרות שעברו 40 שנה והפער בינה לבין הדור הצעיר רק הלך וגדל, היא עדיין מצליחה להגיע אליהם ויודעת לדבר בשפה שלהם. זה משהו שיכול לקרות רק כשאתה עושה את זה מהלב, לא לומדים את זה בשום אקדמיה" הוא מסכם.

"היא הייתה מלאך"

עשרות רבות של נערים עברו תחת ידיה של סלומי ומצאו מפלט ובית במקום אותו ניהלה. למרות שעברו למעלה מ-40 שנה היא עדיין מכנה אותם 'הילדים שלי'. "הם לא היו קלים וידעו גם להקשות מאוד ולבעוט לכל הכיוונים, אבל אני לא וויתרתי על אף אחד. גם אחרי שעברתי איתם אירועים קשים, המשכתי להילחם על כל אחד ואחד מהם" אומרת סלומי.

"אחד החניכים נעל אותה פעם במקלט וניסה לפגוע בה, אני הייתי זה שהגיע לחלץ אותה" מספר אבי פרץ. כיום הוא בן 54 נשוי ואב לארבעה, עובד עיריית יבנה. "הייתי אז בן 15, אני זוכר שעשינו לה הרבה צרות. היינו ילדים שחיפשו תשומת לב ויונית הייתה שם כדי לתת לנו אותה. התעסקנו עם סמים ועברנו על החוק והמשכנו לעשות שטויות גם כשיונית כבר הייתה בתמונה, אבל היא מעולם לא התייאשה מאיתנו ולא נטשה לרגע. אני חושב שבאותה תקופה כבר התרגלנו שכולם מרימים ידיים ומוותרים עלינו, יונית הייתה שונה. אני אומר היום בפה מלא שבזכותה אני חי היום חיים נורמטיביים".

"כן היה מקרה שהכניסו אותי למקלט וניסו לאנוס אותי. היו גם מקרים שהכניסו לי כל מיני דברים לכוס ולתוך הסיגריה" מאשרת סלומי. "היו מקרים לא נעימים, היו גם פעמים ששחיקתי אותה, למרות שידעתי בדיוק מה קורה סביבי ועשיתי ב'כאילו', כדי לרכוש את אמונם. הם לא היו ילדים רעים, הם פשוט איבדו קצת את הדרך ובשביל זה הייתי שם".

גבי פרץ, נשוי ואב לשישה ילדים, גם הוא עובד היום בעיריית יבנה ואזרח נורמטיבי ושומר חוק וגם הוא נותן את כל הקרדיט לסלומי. "היינו צעירים ועשינו הרבה שטויות, יונית הייתה אוספת אותנו ודואגת שלא נסתבך. מי שהסתבך בכל זאת היא עשתה ככל יכולתה כדי להוציא אותו מזה. אני זוכר בעיקר הרבה שיחות, שהשפיעו עליי מאוד. ההורים שלי היו פחות דומיננטים בחיים שלי, אבל היה לי את יונית. בכל פעם שהייתי עצבני או הסתבכתי במשהו ידעתי למי לפנות והיא תמיד ידעה איך להרגיע אותי. היום, כשאני מסביר לילדים שלי ומחנך אותם, אני משתמש בדיוק במילים ומשפטים שיונית אמרה לי. כמה הפשע והרחוב זה משהו שלא משתלם, איזה עולם חשוך ועצוב זה. עד היום כשאני רואה אותה זה תמיד מלווה בחיבוק ונשיקה, לא שוכחים אנשים כאלה".

כל אחד מעשרות הנערים זוכר חלק קטן מסלומי, חלקם מספרים על השיחות, אחרים מודים לה על שהצילה אותם מרישום פלילי במשטרה ויש כאלה שזוכרים בעיקר את הטיולים והמפגשים החברתיים. גבי קורקוס פגש את סלומי בגיל 13 והוא זוקף לזכותה בעיקר את העובדה שהתגייס לצה"ל. "הייתי נער בעייתי מאוד, אבל היה לי חשוב להתגייס וכמובן שלא רצו לקבל אותי. אני יכול להגיד שבזכותה התגייסתי, היא דאגה לכל הבירוקרטיה והאישורים וגם באה איתי ללשכת הגיוס. גם בשירות עצמו נתקלתי בקשיים ורציתי לוותר המון פעמים, אבל יונית לא וויתרה לי, תמכה והייתה שם לאורך כל הדרך".  

סימו אוחנה נשוי ואב לשלושה ילדים הוא היום הבעלים של חנות ירקות, חומוסיה ובית מאפה בלב יבנה וגם הוא היה אחד מהנערים של יונית. "התחלתי להסתבך בגיל צעיר מאוד והמקום הזה היווה לי מפלט. יחד עם זאת אני חושב שלמרות שטויות שעשינו היה לנו את הכבוד הבסיסי, שהציל אותנו הרבה פעמים, לצערי היום בני הנוער איבדו גם את זה. אני זוכר מיונית בעיקר המון שיחות, כאלה שחדרו לנשמה. היא הייתה פשוט מלאך ששלחו אלינו והצילה רבים מאיתנו מחיי פשע".

לדבר בגובה העיניים

גם היום עוסקת סלומי עם בני הנוער ומרצה בפניהם על העצמה אישית ומניעה. היא גם לקחה חלק גודל בפרויקט מיל"ה (מובילים יחד למען הנוער) המופעל על-ידי משטרת ישראל למען בני נוער שלחובתם עבר פלילי. במסגרת הפרויקט, ממונה נציג בכל תחנת משטרה אשר אחראי על איתור בני נוער שנפתחו להם תיקים פליליים לצורך שילובם בקבוצות טיפוליות שנמשכות ארבעה חודשים, כאשר בסופן נבחנת האפשרות לסגור להם את התיקים ולמחוק את הרישום הפלילי ובכך להימנע ממצב בו יוכתם עתידם, דבר שיפגע בסיכוייהם להתגייס לצה"ל ולעסוק במקצועות המחייבים עבר פלילי נקי. השבוע הוזמנה סלומי לטקס סיום פרויקט מיל"ה במשטרת טייבה, שם העבירה מספר הרצאות בנושא מניעה.

 

ממרום גילה והנסיון העשיר שיש לה עם בני הנוער היא יכולה להצביע על השינויים שחלו בהם וההבדל בין אז להיום. "אני מסתכלת אחורה על הנערים שלי אז ואומרת שהם היו פשוט שובבים ועשו בעיקר מעשי קונדס. זאת למרות שנחשבו לנערי שוליים שנפלטו מכל המסגרות האפשריות. היום לצערי מדובר בנוער עבריין, שגם הרבה יותר קשה להשפיע עליו. למרות זאת, גם היום ולמרות הקושי הרב, אני לא מוותרת על אף אחד מהם. הם גם מבינים את המשמעות של הדברים שהם עושים, אבל זה משנה להם" היא אומרת.

מה גרם לדעתך לשינוי?

 "המון דברים, אבל בעיקר העובדה שהם איבדו את הכבוד. שתיית אלכוהול וסמים היו בזמנו השוליים, היום זו כבר נורמה. מופעל עליהם לחץ חברתי גדול מאוד וברוב הפעמים גם החבר'ה הטובים נגררים ולאחר מכן תופסים את הראש. לצערי מערכת החינוך עסוקה בעיקר בלהביא ציונים וכל שאר הדברים נזנחים, למרות שהם יותר חשובים. צריך להבין את חשיבות הדברים האלה ולפעול למניעה, צריך לדעת לדבר אליהם בגובה העיניים. הם שומעים, הם מקשיבים ומפנימים, צריך רק שיהיו בסביבתם אנשים שאיכפת להם".

 

 

 

 

 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו