כשניר מרדכי נרצח בפרו בשנת 2004, אופק, בן דודו הצעיר היה רק בן 13. חיים שלמים חלפו מאז מבחינתו, אבל לא היה יום ב-13 השנים האלה שאופק לא חשב על ניר, אותו הוא החשיב כמו אח גדול. "ניר היה בשבילי כמו אח גדול", סיפר אופק בעבר, "הוא טיפל בי, שיחק איתי, נהג להסביר לי כל דבר".

בחודש ספטמבר 2004 טייל ניר מרדכי יחד עם חברים מוספים בדרום אמריקה. הרבה זמן התכונן ניר לטיול הגדול לאחר הלימודים. הוא המריא לאקוודור, שם שהה מרבית הזמן, ולקראת סוף החודש הגיע לפרו. בערב ראש השנה התקשר למשפחתו לאחל להם חג שמח ואמר להם כי הוא יוצא לטרק בהרים. האב: "הוא אמר שלא יהיה בקשר אתנו כמה ימים, כי הוא יוצא להרים, והרגיע אותנו שלא נדאג. הוא אמר שהוא כל-כך נהנה, וכל-כך אוהב את הטיול. אף אחד לא חשב שכך זה ייגמר".

במהלך הטראק, שנחשב ליפה במיוחד, נתקלה החבורה בשודדי דרכים מקומיים ובמאבק שהתפתח במקום נורו ונפצעו ארבעה ישראלים, כאשר ניר מרדכי נפגע באופן הקשה מכולם ומת מפצעיו לאחר מספר שעות.

מותו של ניר, שהיה מ"כ בצנחנים וסיים בהצטיינות את לימודי ההנדסה, היכה בהלם את משפחתו והשפיע מאד על אופק, שהחליט במסגרת פרויקט הגמר של לימודיו במגמת תקשורת בגינסבורג האורן, להפיק סרט על ניר. "במהלך הסרט התחלתי באמצעות החומר שזרם אליי, להכיר אותו יותר לעומק ואז גיליתי כמה שהוא היה חכם יותר, אנושי ואהוב", סיפר אז אופק מרדכי בראיון ל"יבניתון" שהתקיים לפני 8 שנים, ביוני 2009.

אופק מרדכי התגייס לאחר מכן ליחידה קרבות והשתחרר אחרי שירות של 4 וחצי שנים בדרגת סגן והחל לעבוד במשרד הביטחון. לאחר כארבע שנות עבודה בלתי פוסקת ולמרות שרוב המטיילים עושים את זה מיד אחרי השחרור, הגיע אופק למסקנה כי הוא חייב קצת להתאוורר ולצאת לטיול ארוך. הכיוון שלו היה ברור, הוא רצה לסגור מעגל.

"החלטתי לנסוע לדרום אמריקה וידעתי שכל המסע הזה הוא מוכוון ניר", משחזר אופק, "שאגיע לפרו ואעשה את המסלול האחרון שלו בהווארז, בטרק שנקרא וואי וואש. הטרק הזה מוגדר כאחד היפים בעולם, זה טרק לא קל שבמהלכו עולים לגובה של 5500 מטר ללא חמצן. זה טרק של 8 ימים במהלכו עוברים כ100- ק"מ עם עליות רבות. לאורך המסלול יש הרבה לגונות, הרים מושלגים, נופים שלא רואים בשום מקום אחר בעולם".

עשית איזשהן הכנות מיוחדות לקראת ההגעה לנקודת מותו של ניר?

"לקחתי דגל מהארץ וכשהתקרבתי לקראת הטרק עצמו הייתי בקשר עם ערן, אחיו הבכור, ששלח לי תמונות במייל. הדפסתי את התמונות בחנות מקומית, ניילנתי אותן וקניתי נרות. אל הטרק יצאנו במוצ"ש. בארוחת שישי שקדמה ליציאה סיפרתי לחברים את כל הסיפור של ניר והטרגדיה שקרתה, סיפרתי להם על המטרה שלי והם כמובן התרגשו מאד ומיד אמרו כי יעמדו לצדי במה שאצטרך".

החלטת להקים גל-עד לזכרו של ניר בנקודה בה הוא נרצח?

"לא בדיוק באותה נקודה. בחרתי בנקודת תצפית שנקראת טרס לגונס (Tres Lagunas), שם רואים 3 לגונות בצבעים שונים, ובחרתי במקום הזה להקים את הגל-עד לזכר ניר, עם הכיתוב 'ניר מרדכי 1977-2004'. הגענו לשם ביום השואה, ב-10 בבוקר שעון מקומי הגענו לאזור הלגונה הראשונה ועמדנו דקת דומיה לזכר קרבנות השואה, מה שהפך את כל היום הזה והמעמד הזה לאמוציונליים במיוחד".

למה בחרת דווקא במקום הזה?

"כשהגענו לנקודת התצפית, אחד החבר'ה אמר שזה המקום המתאים, אז התחלנו לבנות את זה ולסדר את הכל. כל הרגשות מכל היום התערבבו וכולם הזילו דמעות במעמד מאד מרגש. דיברתי על ניר וסיפרתי מי הוא היה בכלל ומי הוא היה בשבילי. אין לי מילים לתאר את מה שעבר עליי באותם רגעים".

ומי הוא היה באמת?

"הוא היה עמוד התווך של המשפחה. היה בנאדם שתמיד היה מגשר איפה שצריך. מה שהוא לא עשה הוא היה מצטיין, אם זה בצנחנים, אם זה בלימודים כמהנדס חשמל. היה רב פעלים ממש, שוחה, מבשל, רוקד סלסה, כל הזמן מוקף חברים".

מקור השראה?

"לגמרי. לפני שלוש שנים בהשראתו התחלתי לרקוד סלסה. באותם ימים בדיוק סיימתי קשר זוגי ונזכרתי שהוא סיפר לי על כל הסצנה הזו שהייתה בהתפתחות בישראל. הלכתי עם זה רחוק והיום אני כבר מדריך".

לא היה פחד לעשות את המסלול, להיתקל אולי בשודדי דרכים?

"באותה תקופה הטרקים האלה לא היו מסודרים. כל מי שיצא עשה את זה על דעת עצמו. היום זה אחרת לגמרי, עם מדריכים, מפות וכו'. גם היום עדיין יש שודדים ברחבי היבשת, אבל מסיפורים ששמעתי על התקופה ההיא סיפרו שהיו הרבה כנופיות של טרור שלא הייתה להן בעיה לרצוח. היום זה כבר לא ככה".

איך הגיבה המשפחה למחווה שלך?

"זה שבוע ימים בלי תקשורת בכלל, למעט טלפון לווייני שרק משדר אם אנחנו בסדר או לא. רק אחרי שבוע שחזרנו להוסטל התחלתי לשלוח את התמונות וסיפרתי מה עשיתי. כולם התרגשו מאד והתלהבו, אמא שלו הייתה בהלם בהתחלה ולא הפסיקה להודות לי על המחווה המדהימה הזו והייתה ממש אסירת תודה".

יצרת קשר גם עם המטיילים שנפצעו באותה תקרית טרגית?

"במהלך הטיול הכרתי בחור בשם עדי סורני מגני תקווה שטיילנו יחד כל התקופה. יום אחד אמא שלו חיפשה אותו ושלחה אליי הודעה, התחלנו לפתח שיחה וגילינו שהיא עובדת אצל ההורים של עדי מעוז, שהייתה בקבוצה יחד עם ניר בזמן הרצח".

ואיך היא הגיבה?

"כשחזרתי מהטרק והעליתי את הפוסט עם התמונה, אמא של חבר שלי שלחה לעדי מעוז את התמונה והיא יצרה איתי קשר. היא סיפרה לי שמאז המקרה היא רצתה לחזור לשם ולעשות לניר איזו אנדרטה אבל פשוט לא הצליחה ליישם בעצמה ומאד התרגשה לראות שאני כן עשיתי את זה".

קיבלת תגובות מעוד מטיילים?

"זה טרק מאד פופולרי בקרב ישראלים. המון אנשים עוברים שם מדי יום ורואים את גל העד שבנינו. זה שם כדי להעביר מסר, שהשושלת ממשיכה, שעם ישראל חי וקיים וכל מי שעובר מקדיש כמה שניות ומתייחד עם זכרו של ניר".

 

מה הופך את המקרה של ניר לכל כך מיוחד?

"ישנם מקרים רבים של מטיילים שלצערנו לא חוזרים הביתה מאחר והם מעורבים בתאונות או חולים במחלות קטלניות אבל המקרה פה שונה וזה רצח. במקום הכי יפה בעולם, במקום בו הוא הרגיש הכי טוב שאפשר ופשוט נרצח על ידי שודדים תוך שהוא מקריב את חייו כדי להציל את האחרים".

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו