אם טרם יצא לכם להכיר את הסטנדאפיסט נחום חבר, כדאי מאוד שתעשו חיפוש קצר ברחבי הרשת ותתכוננו לצחוק והרבה. הוא מדבר בדיוק על כל הדברים הללו שאנחנו חושבים שקורים רק לנו, אך מסתבר שהם קורים לכולם, כמעט בדיוק באותה צורה, וזה מצחיק, מאוד מצחיק. כבר 25 שנים הוא על במות והמופע שלו 'מדינה צוחקת' רץ כבר 15 שנה, כשאת המתכונת הוא מתאים לאופי הקהל. הוא מופיע בפני ארגונים וועדי עובדים, אך בעיקר חי את חייו על קו יבנה-ים המלח, שם הוא מופיע בפני הנופשים בבתי המלון כבר שנים רבות.

"זה מופע שזוכה להצלחה בזכות הכימיה המדהימה שיש לי עם הקהל. אני מדבר על הדברים האלה שכולנו חווים ביום-יום. בשגרת היום שלנו הם לא תמיד מצחיקים, אפילו מעצבנים לפעמים, אבל כשאתה שומע את זה מהצד ומבין שזה קורה לכולם אז צוחקים עליהם. המופע נכתב אומנם לפני הרבה שנים, אבל הוא דינאמי ומשתנה כל הזמן. אני תמיד שולף דברים ומאלתר, מדבר לקהל בגובה העיניים, לא יורד עליו ונותן להם להרגיש הכי נוח שיש".

קשה להתאים את עצמך בכל פעם לקהל אחר ומגוון, לא?

"זה לא קל, אבל עם השנים לומדים לעשות את זה נכון. כשעבדתי על המופע חשבתי על נושאים שמדברים לכמה שיותר אנשים. בוודאי שאי אפשר תמיד לקלוע לטעם של כולם ותמיד יהיו כאלה שיצחקו ממשהו אחד ואחרים ממשהו אחר. אין כזה דבר קהל שצוחק 100 אחוז כל הזמן, אבל בסוף המופע כולם יוצאים מרוצים וזה מה שחשוב".

ליצן הכיתה

הוא בן 45 נשוי ואב לשניים, ליבנה הגיעו בני המשפחה לפני חמש שנים, לאחר שמצאו את קו האמצע בין דימונה, עיר הולדתה של אישתו יפית, לטבריה, העיר שבה הוא עצמו נולד וגדל. "יבנה היא עיר מדהימה ובהחלט מצאנו כאן בית. אנחנו אוהבים לגור כאן, את מערכת החינוך, סביבת המגורים והאנשים, יש כאן אוכלוסיה חמה ומחבקת ואנשים מיוחדים. הייתי מאוד שמח אם התושבים כאן יכירו אותי קצת ויתנו לי הזדמנות להצחיק גם אותם" הוא אומר.

את הצעדים הראשונים שלו בעולם הבידור עשה על במות בתי המלון בטבריה, שם התאהב בבמה ורכש את הניסיון. 

"בגיל 17 התחלתי לתקלט בבתי המלון ואז התחלתי גם לעלות על הבמה, יחד עם צוותי הבידור. מהר מאוד מצאתי את עצמי מתחפש, עושה דמויות וחיקויים ותאהבתי בזה. התגייסתי לחיל האוויר והייתי חלק בצוות הבידור של הבסיס, כך שגם במהלך השירות לא השתחררתי מהחיידק הזה" משחזר חבר.

האהבה הזאת לא החלה רק בגיל הנעורים, כבר מילדות הוא הצחיק את כל הסובבים אותו וכן היה גם סוג של 'ליצן הכיתה'. "אבל בקטע טוב" הוא מדגיש "מאוד אהבתי את 'זהו-זה' הייתי מדקלם את התכנית והמערכונים ואפילו בספר המחזור יש תמונה של מושונוב ליד התמונה שלי". לאחר השחרור מהצבא הוא חזר לטבריה וניהל צוות בידור משלו, שהופיע בכל בתי המלון באזור. באחד המופעים ישב בקהל מנכ"ל של בית מלון בים המלח ופנה לחבר בהצעה מפתה. "הוא הציע לי לקחת את עצמי ואת הצוות כולו ולעבור לים המלח, לגור שם ולהופיע עם החומרים שלי. ראיתי בזה הזדמנות טובה, בעיקר בשל העובדה שבטבריה התקופה החזקה היא יולי-אוגוסט ובים המלח זה כל השנה. זאת הייתה תקופה נפלאה, אולי היפות ביותר בחיי. התאהבתי במקום ושם גם פגשתי את אישתי והתאהבתי גם בה, למרות שאיתה לא היה לי קל".

עשתה לך חיים קשים?

"בהתחלה, מאוד. היא הייתה פקידת קבלה וניסיתי לעשות הכל כדי למשוך את תשומת ליבה, למצוא חן בעיניה ולהצחיק אותה. זה לא היה קל, כי זה מקצוע שנתפס לא רציני וגם האנשים שעוסקים בו לא ממש לוקחים אותם ברצינות ויש עלינו סטיגמה של פלרטטנים. לשמחתי בסוף הצלחתי להפעיל עליה את הקסם ואנחנו נשואים כבר 13 שנה".

לאחר כחמש שנים בים המלח החל חבר לעבוד על מופע יחיד, שחלקים ממנו הוא ניסה על הקהל המוכר והמחבק, שכבר הכיר אותו מהעבודה בבתי המלון. המופע הגדול הראשון שלו היה דווקא מול עובדי עיריית יבנה, שהגיעו לנפוש בים המלח והוא זוכר אותו עד היום.

"הנופשים בים המלח אלה אנשים שחוזרים לשם שוב ושוב ולכן כולם כבר מכירים אותי, אז הרגשתי מאוד בנוח מולם והרבה יותר בטוח, אם לא צחקו אז לא נורא. דרכם גם ידעתי איפה לגעת ולשפר".

והיו מקרים שלא צחקו?

"בוודאי, תמיד יש מקרים כאלה. בתחילת הדרך הייתי נלחץ ומתחיל להזיע על הבמה. לא פעם לקחתי את זה קשה, הייתי מתבאס וחופר בכל קטע וקטע כדי להבין ולשפר, אבל אף פעם לא הרמתי ידיים. היום זה כמעט ולא קורה וכשכן אני יודע להעביר נושא בלאגנטיות, או לצחוק על זה שלא צחקו". 

יש קטע שאתה אוהב במיוחד?

"אני אוהב את כל המופע שלי וכל קטע משתנה בהתאם לקהל שיושב מולי ויכול לקבל משמעות אחרת לגמרי. יש מערכון של ישראלים בבתי מלון, שאני מאוד אוהב כי אני קולט את המבטים של הקהל ומבין שמה שאני מדבר עליו קרה להם בדיוק לפני שעה או באותו בוקר. זה תמיד כיף גדול לראות את מבטי ההזדהות שבני הזוג מגניבים אחד לשני".

במקביל להיותו סטנדאפיסט עוסק חבר גם בערבי בידור, המשלבים שירה ובידור. לפני כשנה זכה במפעיל מצטיין בתחום הקריוקי, מתוך 400 מפעילים שלקחו חלק בתחרות. "אני לא אוהב לקרוא לזה קריוקי, כי יש לדבר הזה סטיגמה קצת שלילית שאני לא מתחבר אליה. מה שאני עושה אלה ערבי בידור, שאני משלב בתוכם שירה וחיקויים. אלה באמת ערבים מאוד מיוחדים שאני מקבל עליהם תגובות חיוביות שמשמחות אותי מאוד".

מאכזב אותך שאתה לאיכול להתפרנס רק מסטנדאפ?

"תראי, אני מאוד אוהב את מה שאני עושה גם אם זה מקבל צורה קצת אחרת. כל עוד אני מופיע מול קהל ומשמח אותו זה לא ממש משנה מבחינתי איך זה נקרא ואם זה על במה או בחצר של מישהו בבית. אני חושב שאם הייתי נאלץ לעשות דברים אחרים לגמרי כדי להתפרנס אז הייתי מתבאס, אבל כל עוד זה קשור לתחום אני ממש בסדר עם זה".

טלוויזיה מעניינת אותך?

"טלוויזיה תמיד עיניינה אותי, אבל היום שמתי את זה קצת בצד. בתחילת הדרך ניסיתי, השתתפתי בתכנית של צביקה הדר וזו הייתה מען תחרות כזאת בין סטנדאפיסטים צעירים וזכיתי במקום השני. חשבתי שאני הולך למנף את זה, אבל זה לא הסתדר. במהלך השנים גם הגעתי למסקנה שאני מעדיף לעבוד לבד, בלי סוכן וזה כמובן מקטין את הסיכויים להיכנס לטלוויזיה. יחד עם זאת אני בטוח שיבוא יום וזה יקרה, יש היום המון פלטפורמות להגיע לקהל גדול יותר ואני שמח על כך".

אם היו נותנים לך לבחור מה לעשות בטלוויזיה, מה היית בוחר?

"אני מאוד אוהב את 'ארץ נהדרת' והייתי שמח להיות שם. היום יש פחות תכניות אירוח ובידור ויותר ריאלטי, לזה אני פחות מתחבר למרות שזו אופציה טובה לחשיפה. בעבר קיבלתי הצעות לתכניות ריאלטי, אבל דחיתי אולי אם הייתה תכנית שהיא רק לסטנדאפיסטים הייתי שוקל. אני כבר לא ילד, אני בא ממקום בשל, בוגר ומביא איתי המון ניסיון. אם את שואלת אותי מה החלום שלי, אז זו תכנית בידור שלי בטלוויזיה. אני מאוד מקווה שיום אחד זה יקרה, אבל אני לא מחכה. אני קם כל בוקר עם חיוך כי אני אוהב את מה שאני עושה ומודה לאלוהים שהוא בירך אותי ביכולת הזאת להצחיק אנשים". 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו