ברוריה בובליל, תושבת יבנה, משתתפת השנה כספורטאית בסגל נבחרת ישראל במכביה ה-20. בובליל, אם לארבעה, תשתתף לראשונה בתחרויות המכביה שנפתחו אתמול.  ברוריה מתחרה במסגרת תחרויות ה"מכביוומן", ענף ייחודי וקשה במיוחד הכולל ארבע תחרויות אשר זמן הביצוע הכולל שלהם יהווה את התוצאה הסופית:  תחרות נג״ש רכיבת אופני כביש, חצי מרתון בעיר ירושלים, טריאתלון אולימפי בכנרת ו-4. 5  ק״מ שחייה במים פתוחים בכנרת.

"כבת להורים ניצולי שואה, כאישה יהודיה וישראלית, כאם לארבע בנות וכאשת חינוך אני חשה גאווה לקחת חלק במשחקי המכבייה. מבחינה מקצועית זוהי עבורי נקודת שיא נוספת. אצעד בגאון בטקס המכביה ואייצג את עירי ומדינתי בכבוד הראוי. אני מודה לכל מי שמלווה ותומך בי", אמרה השבוע.

"אני תושבת יבנה כבר 24 שנים, הייתי גננת ביבנה ובעבר שקלתי 80 קילו כשאני 1.57 גובה, הייתי בטטת כורסא. זוכרים אותי כ"ביג מאמא". סביב גיל 40 בעלי התקרב ל"משבר" והחליט שהוא עושה שינוי. מהר מאוד הוא מצא את עצמו בתחום של הטריאתלון. הייתי מלווה אותו. אחרי הרבה שנים, הייתי רואה אנשים מבוגרים ונשים מבוגרות שעושות את המרחקים האלה והתחרויות האלה והחלטתי שאני רוצה לרוץ. חזרנו ליבנה בשבת וביום ראשון כבר יצאתי לרוץ. רצתי 5 קילומטרים. רצתי והלכתי, הייתי מאוד תשושה, הוא אמר לי בפעם הבאה תרוצי חמישה קילומטר, אפילו יתר לאט, מ-2009 אני לא מפסיקה להתאמן", מספרת ברוריה בראיון ליבניתון.

"בהתחלה הייתה מתאמנת עם חבר מיבנה שהיה כותב לי תכניות אימון, הייתי נפצעת המון. בשלב מסוים רציתי לרוץ מרתון. במהלך האימונים נפצעתי וחשבתי מה אני יכולה לעשות, ואז שמעתי על טריאתלון. החלטתי שזה כיף, שאני רוצה להמשיך, אבל לא יכולתי להמשיך לבד כי פחדתי לצאת ולרכב על אופניים בכביש. דרך קבוצה באינטרנט התחלתי ומאז אני שם. השתתפתי במרתון טבריה ומרתון תל אביב, ירדתי ביניהם בזמן ב-9 דקות. אני רוצה להציב לעצמי עוד יעדים ומאז עשיתי את זה. עשיתי חצי ישראמן, איש ברזל מלא בדנמרק, אני לא מפסיקה להתאמן ושמה לי כל הזמן יעדים".

זה נשמע מאוד קשה ומתיש, איך את מתמודדת עם זה?

"אני לא לוקחת חופשות, אולי כמה ימי התאוששות, לא יותר מזה. אני מאוד מחוברת לספורט, אני מחנכת את הילדות שלי לשלב ספורט בחיים שלהן, זה הולך לי רק עם אחת מהן בינתיים, שהיא אחת הטובות בנבחרת ישראל לשחייה אומנותית".

רגע לפני שהיא החליטה שהיא מורידה הילוך, התקשר אדם מאיגוד הטריאתלון ושאל: "מה את עושה בקיץ?". ברוריה ענתה שאין לה תכניות מיוחדות, הוא אמר שהיא משתתפת במכביה ותייצג את ישראל. "הייתי בהלם, איך הוא הגיע אליי? אבל החלטתי שאני עושה את זה בכל הכוח. התאמנתי מאז אימונים מאוד אינטנסיביים. אני רוצה להצליח".

איך את מרגישה עכשיו רגע לפני המכבייה?

"זה בא בהבזקים. אני משתדלת להיות ממוקדת ולהתמקד בתחרויות כמו שביקשו ממני. אמרו לי שחלומו של כל ספורטאי יהודי בעולם זה להגיע למכבייה. אני בת להורים ניצולי שואה ואני מרגישה שקיבלתי זכות עצומה. תמיד הייתי רואה את המכבייה בשקיקה, זה תמיד עניין אותי. אני מאוד מתרגשת מהמעמד, 10,000 ספורטאים יהודים מהעולם. בגיל 52 זומנתי לנבחרת, קיבלתי "טייטל" של ספורטאית זו זכות ענקית. אני מאוד גאה לייצג את יבנה, מאוד אוהבת להתאמן ביבנה, לצאת פה בבוקר לריצה זה תענוג ענק, גם בשטח וגם בכבישים. כיף לראות איך העיר מתפתחת".

מה תהיה הצלחה מבחינתך?

"עצם ההשתתפות עבורי זו הצלחה אבל מה שדורש ממני המאמן שלי זה להיות מאוד ממוקדת בכל יום של תחרות, כי זה בעצם 4 תחרויות. לעשות את המקסימום, אני מציבה לעצמי יעדים, יש לי פחות או יותר טווחים של זמן שאני מציבה לעצמי וכשאעמוד בהם ארגיש שהצלחתי".

המשפחה תומכת?

"ברור, המשפחה מלווה ומאוד מתעניינת ומאוד גאה. בעלי דוחף מאוד, יצאתי איתו לאימון בשבת, היו לנו זמנים מדויקים לכל אימון והוא היה צריך להכתיב את הקצב, היה קשה אבל את כל הסיבובים עשיתי בקצב של המקצה האחרון, הוא כל הזמן דוחף אותי קדימה".

תזכרי אותנו ביבנה כשתיהי על הפודיום?

"אני תמיד זוכרת מאיפה אני באה, גם אם אהיה על הפודיום. הוא מאוד קטן, בעיקרון לפני שבועיים הייתי בטריאתלון נשים ועשיתי זמן שבעיניי היה מטורף. זמן שלא האמנתי שאגיע אליו והייתי מקום חמישי. בטריאתלון אשקלון עשיתי זמן גרוע מבחינתי, ואז חברה סימסה לי כשהגעתי הבייתה "למה לא עלית על הפודיום?" סיימתי במקום השלישי. זה לא משהו שאני מתמקדת בו. אני מאוד אוהבת לסיים את התחרות, להרגיש שאני מגיעה למטרה".

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו