כמעט שבוע עבר מאז פיגוע הדריסה בברצלונה ובני הזוג דוד ואסנת חליפה מיבנה עדיין מתקשים להתאושש. "אסנת עדיין לא מפסיקה לבכות ולא יכולה להירדם בלילה. אני משתדל להיות חזק בשבילה ולהרחיק ממני את המחשבות, אבל בסופו של דבר גם אני בן אדם וממראות כאלה מאוד קשה להשתחרר. גם אצלי הם צפים ועולים וגם אני עדיין בהלם" אומר דוד.

הם יצאו אל הטיול המאורגן לספרד ביום שבת לפני שבועיים, יחד עם עוד 30 ישראלים וזוג חברים. ביום חמישי בשבוע שעבר קיבלו זמן חופשי בשדרת הרמבלס בברצלונה, ירדו שם בסביבות שלוש וחצי בצהריים והיו אמורים לחזור אל נקודת האיסוף כשעתיים לאחר מכן. "קיבלנו זמן חופשי וכולם התפזרו ברחבי השדרה. אנחנו החלטנו לאכול ב'מכבי', שזו מסעדה של ישראלים, שהיינו בה עוד בתחילת הטיול ומאוד נהננו. בארבע נכנסו למסעדה, יחד עם זוג חברים, עלינו לקומה השנייה והתיישבנו לאכול" משחזר דוד. כשעה לאחר מכן סיימו הארבעה את הארוחה והחלו להתקדם לכיוון הדלת, החברים של בני הזוג כבר ירדו למטה אולם דוד ואסנת התעכבו בשירותים, שהיו ממוקמים בקומה השנייה. "פתאום אני שומע צרחות, החברה עלתה למעלה תוך שהיא צועקת 'פיגוע, פיגוע'. ירדנו למטה ואני אפילו לא יכול לתאר את המראות שהיו שם. עשרות פצועים זרוקים על הרצפה, מדממים, גופות כרותות איברים, עגלות של תינוקות, בכי, צרחות והמון היסטריה".

מיד הבנתם שזה פיגוע?

"כן, כבר בשניות הראשונות. ברגע שיצאנו החוצה וראיתי איך זה נראה לא היה לי ספק בכלל. לצערי אנחנו בארץ למודי ניסיון ומבינים מיד במה מדובר".

ניסיתם לברוח?

"לא הייתה אפשרות לצאת משם. כוחות הביטחון הגיעו עוד לפני שהגיעו האמבולנסים וסגרו את הזירה. כמה דקות אחר כך התחילו שמועות על עוד מחבלים שמסתובבים באזור והיה פחד גדול מאוד. מנהל המסעדה התעשת במהירות, הכניס את כולנו בחזרה פנימה וסגר את התריס". 

"הרגשנו מופקרים"

 

   שבע וחצי שעות הם היו נצורים במסעדה, לא יכלו לראות את אשר התרחש בחוץ, אבל שמעו את זעקות הפצועים, קולות הירי וההיסטריה. "גם בפנים הייתה פאניקה גדולה. כולם היו מאוד נסערים, נכנסו מתחת לשולחנות, בכו וצעקו. בשלב מסוים אישתי כבר לא הצליחה להתמודד עם הלחץ והתעלפה, גם כשהתעוררה לא הפסיקה לרעוד ולבכות ולא יכלה לעמוד על הרגליים. היה ישראלי אחד שעלה למטבח, הביא סכין גדולה ועמד ליד הדלת" מספר דוד. אחרי שעברו כמה שעות ביקשתי מהמנהל של המסעדה שיוציא קצת אוכל, הוא סרב בהתחלה אבל לבסוף הסכים. אחר כך הגיעה שעת תפילת מנחה, התפללתי וביקשתי מאלוהים שהכל יעבור בשלום".

מה עובר בראש?

"כל התסריטים הכי גרועים. חושבים על הילדים והנכדים, יש פחד גדול מאוד שיהיה עוד פיגוע וגם היו שמועות שיש עוד מחבלים. דיברו גם על זה שהמטרה שלהם הייתה המסעדה, אז פחדנו שיחזרו דווקא לשם. למרות זאת השתדלתי לשמור על קור רוח וברגעים מסוימים אפילו ניסיתי לבדר אותם קצת, כדי לשמור על שפיות ולהוריד את סף החרדה".

מישהו יצר איתכם קשר בזמן הזה?

"קודם כל אנחנו יצרנו מיד קשר עם הילדים בארץ ועדכנו אותם שאנחנו בסדר. המדריך שלנו בועז עשה משהו מאוד חכם, הוא פתח קבוצת ווטסאפ לכל חברי הטיול וככה התעדכנו שכולם בסדר. בהתחלה היו רגעי מתח וחרדה כי לא כולם ענו, בסופו של דבר ראינו שאף אחד לא נפגע. מאוחר יותר הבנו מבועז שזו הפעם הראשונה שהוא פותח קבוצת ווטסאפ לקבוצה שלו, התברר בדיעבד שזה היה רעיון שעזר לנו להוריד מעט את המתח. באופן מאוד מפתיע אף אחד מהשגרירות לא יצר קשר. חיכינו לקבל כל פיסת מידע ולא היה. תמיד אומרים שישראלים יכולים להרגיש בטוחים בכל העולם, כי ישראל דואגת לאזרחים שלה, לצערי הרגשנו בדיוק ההפך. ישבנו שם והרגשנו כמו צאן לטבח, שעות ארוכות של חוסר וודאות ואף אחד לא ניסה להרגיע אותנו. לא ידענו מה קורה בחוץ, אם האירוע מטופל ומתי נצא משם, הרגשנו שהמדינה שלנו הפקירה אותנו. זה חוסר אונים נוראי. גם מחברת 'איסתא', שדרכה יצאנו לטיול הזה, אף אחד לא יצר קשר, לא במהלך האירוע ולא אחרי. המדריך שלהם היה מקסים וקשוב ועזר לנו מאוד, אבל איך יכול להיות שאף אחד לא התעניין מה קורה איתנו ולא התקשר לבדוק אם אנחנו בסדר או צריכים משהו? יצאנו דרך חברה מסודרת שיש לה אבא ואמא והרגשנו הכי לבד בעולם. אנחנו מנסים לתפוס אותם כבר כמה ימים ורק מעבירים אותנו ממקום למקום".

היה לכם חשש שמשהו כזה עלול לקרות?

"באופן מפתיע כן, החשש הזה ליווה אותנו כל הטיול. בתחילת הטיול הגענו לרמבלס, ראינו את הכמות הבלתי נתפסת של האנשים שם, המון מקומיים ותיירים. אנחנו כישראלים מיד מחפשים כוחות ביטחון ולא היו שם, אולי שניים או שלושה שוטרים. דיברנו בינינו על כך שעלול להיות שם פיגוע, זה היה נראה יעד אטרקטיבי ונוח מאוד. בגלל החשש הזה החלטנו ללכת רק בצידי השדרה, סמוך לחנויות, השתדלנו להיות מאוד זהירים. ארבעה ימים אחר כך, כשחזרנו שוב לשדרה, התברר שהחשש שלנו היה מוצדק".

בתום כחמש שעות נפתח סוף-סוף התריס של המסעדה והתחילו להוציא ממנה לאט לאט את האנשים. "חשבנו שהנה זה נגמר, אבל לא. התחילו לברר קודם אם יש אנשים שיש להם טיסות והוציאו אותם, בכל פעם שחררו כמה בודדים. לקח עוד שעתיים עד שאנחנו יצאנו משם, אישתי כבר לא יכלה לעמוד על הרגליים. ביקשתי שימצאו איזשהו פיתרון וייקחו אותנו למלון, שהיה מרוחק חצי שעה נסיעה משם, אבל אף אחד לא הקשיב" מספר דוד. רק אחרי לחצות יצאו גם הוא ואישתו מהמסעדה, שוטרים ליוו אותם כמאתיים מטרים מחוץ לזירה ועזבו את המקום. "השאירו אותנו ככה באמצע הלילה, באמצע הרחוב המדמם, מבוהלים ומפוחדים כשאין לנו מושג מה לעשות ולאן לפנות. בסוף עברה שם איזו מונית שעצרנו אותה והיא לקחה אותנו למלון".

מה ראיתם בדרך?

"זה היה פשוט לא ייאומן, כל כך הרבה שעות לאחר שהסתיים האירוע הגופות עדיין שכבו שם. אזרחים כיסו אותן בצורה מאולתרת על ידי בדים ושמשיות של בתי קפה. בכלל לקח המון זמן עד שכוחות הרפואה הגיעו למקום ולדעתי איבדו שם זמן יקר, אפשר היה להציל לפחות חלק מהפצועים".

מה היה כשהגעתם למלון?

"כולם חיכו לנו שם בלובי. נרגענו כשראינו שכולם יצאו מזה בשלום. דיברנו וחשבנו ביחד איך ממשיכים, לבסוף הוחלט להמשיך כרגיל ולקום למחרת בבוקר לעוד יום של טיול".

איך ממשיכים כרגיל אחרי אירוע כזה?

"זה קשה, אבל עושים את כל המאמצים כדי להמשיך. לצערי אנחנו מכירים את זה מהארץ ויודעים שזו התרופה הכי טובה. קמים, מעודדים אחד את השני ויוצאים לדרך. באנו לטייל ואף אחד לא ישבור אותנו". 

מה מצבכם עכשיו?

"עדיין קשה. זה היה באמת אירוע מטלטל ומאוד טראומטי. יצאנו בסך הכל לטיול וחזרנו למציאות אחרת לגמרי. זו טראומה שתלווה אותנו עוד תקופה ארוכה".

ממשרד החוץ נמסר בתגובה:

״משרד החוץ, באמצעות חדר מצב, האגף הקונסולרי והשגרירות במדריד, התגייס בנוהל חירום בעקבות הפיגוע בברצלונה. סדר העדיפויות שלנו היה הישראלים מנותקי הקשר, היינו אותם ישראלים אשר היה חשש כי הם בין ההרוגים או הפצועים בפיגוע. לשמחתנו התברר, לאחר בדיקות מאומצות, שאין ישראלים מבין הנפגעים .מטבע הדברים לא יכולנו ליצור קשר עם כל הישראלים אשר היו בקרבת מקום ופעולתנו הייתה בראש ובראשונה בהקשר של חשש לפצועים והרוגים״.

מחברת 'איסתא' לא נמסרה תגובה

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו