נתחיל מהסוף, שלום וסרשטיין הוא שחקן, כזה שמתרוצץ על במות הילדים בקניונים, מעביר חוגי תאטרון בגנים ובקאנטרי המקומי ומקפץ יחד עם הילדים במסיבות ימי הולדת שהוא עורך. עמוק בלב הוא תמיד היה שחקן, אך את המהפך בקריירה שלו עשה רק לפני שנה וחצי, לאחר שאזר אומץ וקפץ למים העמוקים. הוא גם יצר לעצמו דמות, 'הענק המפונק', ואם נשפוט לפי הקצב שבו הוא מתקדם עד עכשיו, בקרוב מאוד הענק המפונק יגיע לכל בית בישראל.

הלך בדרך המקובלת

וסרשטיין (34), נשוי לענבל ואב לשניים איתן בן ה-4.5 ויעל בת השנתיים, תמיד חלם להיות שחקן. לאחר שהשתחרר מהצבא ועשה את הטיול הגדול בחו"ל ירד לאילת, במטרה להתחיל את צעדיו הראשונים בתחום בצוותי הבידור בעיר.

רצה הגורל והזדמן לו דווקא לנהל מסעדה בעיר הנופש הדרומית, החלום החל אט-אט להתרחק. הוא נשאב לתחום המסעדנות וגם אחרי שנתיים, כשחזר למרכז, המשיך באותו המסלול בדיוק. "כבר היה לי את הידע והניסיון, אז באופן טבעי ניהלתי מסעדה גם אחרי שעזבתי את אילת" הוא מסביר. במקביל החליט בכל זאת לנסות את מזלו בתחום, נרשם ללימודי משחק באוניברסיטת תל אביב והתקבל. עוד לפני שהתחילה שנת הלימודים הלך לאסוף את ענבל אישתו, אז חברתו, מהמכללה למינהל, שקיימה באותו היום יום פתוח להצגת החוגים עבור מתעניינים. "בזמן שחיכיתי לענבל התחלתי להסתובב שם בין הדוכנים וכעבור רבע שעה יצאתי, לאחר שנרשמתי לחוג למינהל עסקים. בסוף גם הודיעו לי שהתקבלתי, זה החמיא לי מאוד אז ביטלתי את הרישום לאוניברסיטת תל אביב והלכתי ללמוד שלוש שנים מנהל עסקים".

כשבמהלכן הרגשת שאתה לא במקום הנכון?

"היו חרטות, אבל דאגתי לכבות אותן. בכל פעם שזה צף הדחקתי, לאט לאט ועם הרבה עבודה עצמית שכנעתי את עצמי שאני עושה את הדבר הנכון. באותו שלב הייתה לי תמונה ברורה של מה שאני הולך להיות ואיך אני אמור להיראות כשאהיה גדול. שחקן שורד, שנלחם על המקום שלו, פחות התאים לי. אז התחילו גם כל תכניות הריאלטי וראיתי איך כל מי שמקבל שעה של זמן מסך, הופך פתאום לכוכב ומקבל תפקידים שבוגרי בית צבי לא מקבלים".

שיתפת מישהו בחרטות?

"אמא שלי ז"ל, תמיד ידעה והתאכזבה שלא הלכתי עם הלב. כל שאר האנשים בסביבה שלי תמיד אמרו שתפור עליי להיות איש מכירות ואיש עסקים. בדיעבד אני מבין שהכל נופל על כישורי המשחק שלי. הייתי איש מכירות טוב, כי גם שם היה צריך כל הזמן לשחק, אז עבדתי על כולם וגם על עצמי. מה שכן, אהבתי את הלימודים עצמם והם גם איפשרו לי להמשיך ולנהל את המסעדה, מה שלא היה מתאפשר אם הייתי הולך ללמוד משחק".

נאכל מבפנים

הוא סיים את הלימודים ויצא לעולם של "הגדולים", כפי שהוא מכנה את זה. התגלגל בין עבודות עד שהגיע להיות מנהל מכירות בחברת 'קוקה קולה'. "זה היה מגניב מבחוץ, אנשים מדהימים וחברה שרק אפשר ללמוד ממנה, אבל בפנים הרגשתי שזה לא המקום שלי ולא ידעתי להסביר למה" מספר וסרשטיין. בתום שלוש שנים קיבל הצעה מפתה, להיות מנהל מכירות בחברת הייטק גדולה, מצליחה ומוערכת. מכירה של המוצרים הכי מתקדמים בשוק, עבודה מול חברות גדולות בארץ ובחו"ל. הייתה זו קפיצת מדרגה אדירה בקריירה שלו, שהביאה עימה משכורת טובה ותנאים מעולים.

"זהו, אמרתי לעצמי שמצאתי את הנחלה והייתי מאוד מרוצה ומסופק. התחושה הזאת החזיקה שלושה חודשים בלבד והרגשתי שוב שאני נאכל מבפנים, כמו זבוב טורדני שמשגע אותי כל הזמן ולא נותן לי מנוח".

הפתרון לחוסר המנוחה הזו הגיע אליו דווקא מהמקום הכי לא צפוי, הגננת של הבן שלו. "עדי גיטר, הגננת המקסימה של הילד שלי ראתה אותי כל בוקר, כבוי ולא מאושר. היא דיברה איתי, אמרה שאני לא נראה לה והפנתה אותי ללביאה קסטרו, מנטורית מדהימה, שהצליחה לחשוף את העצבים הכי רגישים שלי. בהתחלה צחקתי, אמרתי לה שאין סיכוי שאני הולך, קטורת וגלביות זה הכי לא בשבילי, אני לא במקום הזה. עדי הבטיחה שזה לא זה, וכבר בפגישה הראשונה הרגשתי שמשהו שם נפתח".

גילית דברים חדשים על עצמך?

"לא, היא לא אמרה לי שום דבר על עצמי שלא ידעתי. מה שקרה הוא שדרכה הצלחתי להגיע לתובנות, להתנער מכל מה שהקשה עליי להיפרד מהעולם הזה וללכת עם הלב שלי. היה לי קשה להיפרד מהתדמית של איש עסקים וכל מה שמתלווה אליה, כל סמלי הסטטוס והבנתי שזה בעצם מה שהחזיק אותי. הרגשתי שיחשבו שהתחרפנתי, איך ויתרתי על כל זה בשביל לפזז עם ילדים".

"הרגשתי כמי מישהו שיצא מהארון"

התהליך לא היה פשוט, עד שלפני שנה וחצי זה קרה. "כשהכל השתחרר שם הבנתי שאני חוטא לעצמי, כל מה שרציתי אי פעם זה להיות שחקן, לא יכולתי יותר לחיות בתוך השקר הזה. יחד עם זאת הבנתי את ההשלכות, יש כאן מחוייבויות, משפחה וילדים, בית. איך אני יכול לסכן את הכל, לעזוב עבודה טובה ומסודרת ולוותר על החיים המבוססים שיש לנו. הייתי בן 32, לא ילד בן 20 נטול דאגות שיכול להרשות לעצמו לצאת לחיפוש עצמי". וסרשטיין קיבל את ההחלטה, אך התקשה מאוד לשתף את הסובבים שלו. במשך שבועיים שמר את זה בסוד, אפילו לענבל אישתו לא סיפר.

איך סיפרת בסוף?

"נסענו לאילת והיא ראתה שאני משונה ושאלה מה קרה, אמרתי לה שהחלטתי לעזוב הכל ולהיות שחקן. הרגשתי כמו מישהו שיצא מהארון, שמבין שהחיים שלו עד עכשיו היו שקר אחד גדול. אמרתי שאם אני אמות מחר, אני רוצה לדעת שלפחות ניסיתי. איפשהו בתוך תוכי עוד חיכיתי שהיא תוריד אותי מזה, תחזיר אותי לקו השפיות ואז היא אמרה 'יאללה, מקסימום נמכור את הבית'. הבנתי שיש לי גב ומאותו רגע רצתי קדימה. כגרע זה גדול יותר ממה שאני יכול להכיל. אני מקבל פידבקים מדהימים מהילדים, וזה שווה לי יותר מכל מחמאה של כל מנכ"ל שמכרתי לו משהו אי פעם".

'מקסימום נמכור את הבית' זה יפה, אבל אני בטוחה שזה לא באמת היה כל כך פשוט

"אני תמיד אומר שזה או אומץ או טמטום. אם זה מצליח אז זה אומץ ואם לא אז זה מהלך מטומטם. הרבה אנשים מסביב הרימו גבה ולא הבינו איך יכולתי לעשות את זה. בתקופה הראשונה הכל היה מוזר קצת, עולם שאני לא רגיל אליו. כל השנים היה לי רכב מנהלים מהחברה, פתאום קניתי רכב בעשרת אלפים שקל. האוטו זה רק דוגמא לשינוי בחשיבה הכללית שהייתי צריך לעבור. היו רגעים שבהם זה היה פתאום מפחיד, אבל ברגע שקיבלתי רוח גבית זה סייע לי מאוד. עזבתי את הכל כששמעתי ברקע את המצקצקים ואת אלה ששאלו 'אז רגע, אתה הולך להיות עכשיו ליצן או גנן?'. תוך כדי תנועה הבנתי שאני במקום הנכון, בסופו של דבר כשאתה עושה דברים מהלב הם הולכים לכיוון הנכון, זאת ממש לא קלישאה".

אתה זוכר את ההופעה הראשונה?

"בטח. זה היה בפורים, מול כל ילדי רחובות ואחרי שלא ממש הספקנו לעשות חזרות וחברת ההפקות שבה אני עובד 'איוונט פרו', לקחה אותי ללא ניסיון. אני חייב להודות שהייתי מאוד נרגש, אבל ברגע שעליתי לבמה זה נעלם והרגשתי בבית. באותו יום לא ראיתי את הילדים שלי, הם הגיעו לראות אותי בהופעה ואז מאחורי הקלעים. הם ראו את כל הילדים סביבי, מחבקים ומנשקים. בבוקר הבן שלי שאל אותי עם עכשיו אני אבא של כל הילדים. אמרתי שאני הענק המפונק של כולם, אבל אבא רק שלו".

איך זה לעשות את המעבר מעולם די גברי וכוחני לעולם שנתפס עדיין כעולם נשי?

"זה מדהים. קודם כל כל ההצלחות והדברים שקרו לי עד עכשיו היו בזכות נשים טובות, שפגשתי בדרך וחילקו לי מתנות. החל מאישתי ודרך הגננת והמנטורית והיום הגננות המדהימות שאני עובד איתן. העולם הגברי היה מלא אגו ומרפקים, כאן הכל אמיתי יותר טוב נטול משחקי אגו. באופן אישי אני יותר נשי מרוב הגברים שאני מכיר ואין לי בעיה עם זה. האהבה לילדים זה לא משהו שהוא רק לנשים".

ובכל זאת גם בתחום הזה יש המון תחרות, זה ממש לא תמים כמו שזה נראה?

"התפיסה שלי כאיש מכירות הייתה שתחרות היא הלחם והמים שלך, זה כיבוש טריטוריה ושמירה עליה, תמיד. אוי ואבוי אם מישהו ינסה להכניס רגל לאזור שלי, אני נאבק ונלחם ועושה הכל כדי שזה לא יקרה. היום אני במקום אחר לגמרי, התחרות היא משהו שאנחנו יוצרים לעצמנו בראש. היום אני לא מתחרה באף אחד, יש מקום לכולם. להפך, גיליתי שכשעובדים בשיתוף פעולה זה מתגמל הרבה יותר ואתה יוצא נשכר בלי להתכוון. אני אצליח בזכות עצמי ואם יבוא עוד מישהו, יש לו מקום לידי. צריך לשאוף להרבה יותר מול עצמך, לא בהשוואה לאחרים. מהניסיון שלי ברגע שאתה נאבק באחרים, אתה יורה לעצמך ברגל".

מי זה הענק המפונק?

"זו הדמות שאני בונה. אני בחור די גדול פיזית, מה שגרם לי לחשוב שילדים קטנים עלולים לפחד ממני ולהתרע, אבל התברר שהם מאוד נמשכים ואוהבים את הענק המפונק. המטרה של הענק המפונק היא להחזיר עטרה ליושנה, יש לי תכנים מדהימים שדרכם אני מחבר את הילדים לערכים של סבלנות ואהבת הזולת. אישתי יועצת משפחתית, אז אני מביא את התכנים גם משם".

מה חסר היום?

"קודם כל אני מרגיש שהמון תכנים שאני רואה בטלוויזיה הם אינסטנט, הכל מאוד מהיר ורץ. נכון, העולם הולך לשם אבל חוץ מהכיף והוא אדיר הם לא מקבלים מעבר. יש יותר מידי טלוויזיה ומסכים, אני לא נגד אבל צריך להיות שילוב בריא בין הדברים. בימי ההולדת שאני עורך חוזרים גם למשחקים של פעם, יש אינטרקצייה טובה, אמתית וחברית. אני משתמש המון בתאטרון בובות, בשירים הטובים והישנים של פעם. זה נותן משהו שהוא קצת אחר".

הזבוב הטורדני עזב?

"הוא כבר לגמרי לא פה ואני לא מאמין שנתתי לו להטריד אותי כל כך הרבה שנים, אבל הכי חשוב שאני נמצא עכשיו במקום הנכון. החיוך של הילדים, השמחה שלהם והניצוץ הזה שיש להם בעיניים זה ללא ספק משהו שהיה שווה לעזוב בשבילו את הכל".

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו