"אני מדברת עם ויקטור-חיים בלישה?"

"נכון"

"אני מחפשת אדם בשם ויקטור, שבגיל צעיר מאוד נלקח מהמשפחה הביולוגית שלו בקזבלנקה"

"נכון, זה אני"

"ועברת לגור מקזבלנקה לצרפת?"

"נכון"

"אז המשפחה שלך והאחים שלך מחפשים אותך, כבר המון שנים"

שיחת הטלפון הזאת, כפי ששודרה השבוע בתכנית 'אבודים', בין משרד החקירות של נתי להב לויקטור בלישה, מהווה למעשה את סוף המסע. עבור משרד החקירות והתכנית היה זה מסע שהתחיל כבר בשנת 2012, הגיע למבוי סתום ויצא לדרך שוב לפני כשנתיים. עבור מרי פרץ מיבנה היה זה מסע של 50 שנה, שעיצב את חייה, שינה אותם ללא היכר ולא נתן לה מנוח.

לאחר שהפכו כל אבן במרוקו והגיעו לכל פינה בצרפת, המסע הסתיים, באופן מפתיע, דווקא כאן, במבשרת ציון. 

"איך נפל עליי כל הצער הזה?"

שני הפרקים האחרונים של התכנית 'אבודים', סיפרו את סיפורה של משפחת פרץ מיבנה. האם מרי והילדים ריימונד ומקסים, שגדלו כל השנים בצל ארבעה אחים שהוצאו יום אחד מביתם ומאז נעלמו עקבותיהם. 50 שנה חלפו מאז, האם מרי כבר בת 76 וזיכרונה החל לבגוד בה, אבל את הרגעים ההם, בהם נתלשו ממנה ארבעת ילדיה, היא זוכרת לפרטי פרטים ומשחזרת יום יום. באותו היום נעלמה התינוקת אסתר יחד עם המטפלת המוסלמית שלה, שיצאה לקנות לה סופגניה ולא שבה. מרי ומכלוף ז"ל בעלה נחשדו שמכרו אותה בשל המצב הכלכלי הקשה ששרר בבית. הם נלקחו לחקירה וכעבור מספר ימים הוחלט על ידי מחלקת הרווחה של הקהילה היהודית במרוקו שהם אינם מסוגלים לגדל את ילדיהם ויקטור, שולמית וזרי, והם נלקחו מהם. יום-יום התייצבה מרי במשרדים ודרשה את ילדיה, היא נתקלה בהתעלמות וזלזול. 20 שנה אחרי שנואשה מהמאבק בפקידי הרווחה עלו בני הזוג ארצה, עם ריימונד ומקסים, שני ילדים שנולדו להם מאוחר יותר. 

"מאז שהם נלקחו ממני נותרתי מאחור, עמוק שם. את מה שבתוכי אף אחד לא רואה, אין יום שהנשימה שלי לא נעתקת כשאני חושבת עליהם. עם השנים זה רק הלך והחריף. איך נפל עליי כל הצער הזה?" אמרה מרי.

כל השנים הללו היא זעקה שנגרם לה עוול, שלמרות מה שנכתב במסמכים הרשמיים מעולם לא התעללה בילדיה ולא הזניחה אותה. ריימונד ומקסים גדלו אל תוך הסיפורים הללו, בעוד מקסים התרחק ונמנע מלשמוע ריימונד תמיד הקשיבה, אספה כל פיסת מידע ותמיד ידעה שיבוא יום והיא תסגור את המעגל הזה עבור אמה.

לסיפור הזה יש סוף טוב, ויקטור ושולמית אותרו ופרק הבא נוכל גם לראות מה עלה בגורלה של זרי שנלקחה, ככל הנראה גם היא לאימוץ, ואסתר שנעלמה מספר ימים קודם לכן.

"הסיפור הזה עדיין רחוק מלהסתיים" אומרת נתי להב בעלת משרד החקירות היבנאי, שעובד עם 'אבודים' "בפרק הבא אנחנו נחשוף עוד כמה דברים שאסור לי לגלות, אבל אני יכולה להגיד שהמסע המטלטל, המטורף והמרגש הזה ממשיך בכל הכוח ולמרות שנראה שראים כבר הכל יהיו שם עוד גילויים, שהם לא פחות ממרעישים".

"אין לזה מחיר"

את משרד החקירות שלה פתחה להב בשנת 2001, הוא משרד נשי עם שבע חוקרות נוספות, שהעבודה שלהן הפכה למרכז חייהן. "אנחנו מקדישות את חיינו לסיוע לאנשים בכל מיני תחומים, אבל התחום שתפס הכי הרבה את ליבנו זה האיחוד בין הנעדרים" אומרת להב. בשנת 2008 הציעו לה לשתף פעולה עם הפקת התכנית, שהייתה אז בחיתוליה. בדיעבד התברר לה שפנו גם למשרדים אחרים, מהגדולים והנחשבים ביותר בארץ, שלא הצליחו להביא קצה חוט. "בשנה הראשונה פתרנו מקרה אחרי מקרה, השארנו אבק לכל השאר ומאז אנחנו משרד החקירות הבלעדי, שעובד עם התכנית. אנחנו צוות נשי חזק ויש מאחורינו צוותי שטח, סייענים וחוקרים בכל העולם. אין מקום שלא הגענו אליו מאפריקה ועד המקומות הכי נידחים בסיביר והכי מסוכנים בברזיל. בעקבות סיפורים קורעי הלב של התכנית החלטתי לשנות את דרכי המקצועית ו"פיטרתי" את כל הלקוחות הגדולים שהיו לי עד אז, כמו בנקים וחברות גדולות והחלטתי ללכת עם הלב ולעסוק בדברים שחשובים לי לנפש. התחלתי לעבודה הרבה-הרבה יותר קשה, אבל אנחנו צוות עוצמתי, שמנצח הכל. אנחנו מהווים חלק משמעותי מאוד בתוך מסע חייהם של אנשים ולדבר הזה אין מחיר". 

אז איך זה נראה מאחורי הקלעים?

"אין יום ואין לילה, עובדים בשעות מטורפות, סופי שבוע, טיסות לחו"ל. זאת מעורבות ריגשית גדולה מאוד, אי אפשר לנתק את הסיפורים הללו ממך. ההפקה של 'אבודים' עושה חסד גדול מאוד. היו הרבה מקרים שלא שודרו כי נחשפנו לסיטואציות מאוד פרטיות, שלא ניתן לחשוף בטלוויזיה. הם משקיעים דם, יזע ודמעות ובסופו של דבר ברגע האמת מחליטים לא לשדר בכלל, ברמה המקצועית יש בזה משהו מאכזב, אבל אף אחד לא מסתכל על זה כעל עבודה, כי ברמה האנושית ככה נכון לפעול. בכל המקרים האלה ההפקה דאגה לחבר בין האנשים באמצעות החקירות שלי, ולעשות את זה בצוןרה הכי רגישה, מכילה ועדינה שאפשר. זאת תכנית שהיא מאוד עוטפת ומחבקת".

יש שם באמת מעורבות ריגשית גדולה כל כך כמו שהיא באה לידי ביטוי על המסך?

"לחלוטין, כן ואפילו הרבה יותר מזה. על המסך אנחנו רואים את צופית, שהיא הדבק המחבר, המלכד והעוטף של כל הדבר הזה. היא גם הגלגל המניע, בלעדיה שום דבר לא היה זז. צופית תתאבד על כל מקרה מקרה, לעיתים אפילו תוך סיכון החיים שלה. היו מקרים שנכנסנו למקומות למרות שהכניסה אליהם נאסרה, אלא מקומות שלא נעים להיות בהם. איימו עלינו, דרשו כסף והייתה סכנה שנכנס לכלא בארצות שאין להן שום יחסים דיפלומטיים עם ישראל, אבל אם יש איזושהי תקווה ששם נמצא את קצה החוט שאנחנו מחפשים, צופית היא הראשונה להתייצב.

העורך והבמאי הראשי, דוד דרעי, לוקח כל סיפור כזה ועושה ממנו סרט דוקומנטרי מרתק, שלוקח את הצופה למסע, הוא פרפקציוניסט שלא ישאיר שום דבר פתוח וישלים פרטים גם בשיחות ומיילים באמצע הלילה מה שדורש ממני, כמשרד חקירות, להגיע עד לפרטים הקטנים ביותר. ההפקה ובראשה שגית שלום, עושה כאן עבודה שהיא בכלל בלתי נתפסת. האישה הזאת יחד עם המפיק ירון סורוקה, עושה דברים שאין אף אחד בעולם שיכול לבצע. לארגן צוותי צילום במדינות עוינות, במקומות שבהם לא נותנים להיכנס, לא מאפשרים לצלם ולא משתפים פעולה זאת משימה שהיא כמעט בלתי אפשרית. וצריך לזכור שכל סיפור כזה מתחיל באלפי פניות, שעוברות בירור מקיף על ידי צוות של תחקירנים, בראשות התחקירנית הראשית אביטל בבני, שעושים לילות כימים. כל האנשים הללו מתחברים לדבר הענק הזה שנקרא 'אבודים', זאת לא תכנית טלוויזיה, אלה חיים של אנשים".

מתי מוותרים?

על המסע למרוקו ניצחה להב יחד עם החוקרות שלה, שרון רוזמברג ראש צוות החקירה ומיכל וקנין, סייענית בשפה הצרפתית ובעלת 'מדור לחיפוש קרובים' במוטק'ה. הוא התחיל, כאמור, כבר בשנת 2012, אבל למרות כל הניסיונות לא הצליח להבשיל. "לא הצלחנו להגיע לשום שביב של מידע, אף אחד לא היה מוכן לומר מילה. זה היה מאוד מתסכל, אבל באותו שלב הרגשנו שרב הנסתר על הגלוי ונאלצנו לוותר" אומרת נתי.

מי שלא וויתרה הייתה ריימונד, שטסה לבדה למרוקו, נכנסת למשרדי הקהילה היהודי בקזבלנקה, מצליחה להביא קצה חוט וחוזרת למשרדה של להב. "יש לאישה הזאת כוח אדיר, היא עשתה את זה כנגד כל הסיכויים. גייסתי לעזרתינו גם את סוזן אביטן, שהייתה עו"ס בקהילה היהודית במרוקו, האישה הזאת לא מפחדת מכלום והיא זאת שהגיעה לכל פינה וידעה לדפוק על השולחנות ולדרוש. מאותו רגע זה התפרץ ב'בום'. הבום הזה נמשך אומנם שנה וחצי, אבל הוא פרץ בעוצמה ומשם כבר לא ניתן היה לעצור את זה. בכל חלק ולחק אנחנו נחרדים מהגילויים החדשים". 

מה אתם מגלים?

"בתכתובת הענפה בין הרב מאייר משטרסבורג, שהיה בעל עמותה לאימוץ ילדים, מתכתב עם העודת הסוציאלית הראשית בקזבלנקה. בתוכה אנחנו קוראים לאן בדיוק נמסרו הילדים ומדי פעם יש כאן עדכון על מצבם".

מה עובר עליכם ברגעים הללו?

"אנחנו צוות של חוקרות קשוחות, אבל הגענו למצב של כמעט עילפון. היו שם דברים קשים מאוד ולפי מה שכתוב אנחנו מבינים שהילדים נמסרו לאימוץ בשל חשש כבד לחייהם, הזנחה, הרעבה והתעללות. אני יכולה לומר שמי שקורא את הדברים הללו יכול להגיע למסקנה חד משמעית, שאסור היה להשאיר את הילדים הללו בבית. אבל כשפוגשים את ריימונד ומקסים מבינים שהדבר הזה לא ייתכן. הם אומנם נולדו אחר כך, אבל גדלו לתפארת. היה שם עוני קשה, האבא היה עיוור ומרי מקבצת נדבות, אבל הם גדלו באהבה גדולה".

 

בעקבות המסמכים החקירה עוברת לשטרסבורג, שם הם מוצאים מסמכים נוספים, משוחחים עם חברי העמותה, שהיום כבר לא עוסקת באימוץ ילדים ומגלים שבצרפת של שנות ה-60 וה-70 היה לחץ גדול מאוד של משפחות יהודיות שרצו לאמץ ילדים יהודים. מדובר במשפחות ממעמד גבוה ובעלות יכולת כלכלית, שהיה להם חשוב שהילדים שיאמצו יהיו יהודים. העמותה פעלה מול הקהילה היהודית בקזבלנקה, שהוציאה מבתיהם ילדים יהודית, שבאו ממשפחות חלשות, שלא היה להן את הכוח להתנגד. "אני לא הכרתי את התופעה הזאת, אבל התברר שהיו לא מעט ילדים כאלה. האימוץ הזה נעשה בצורה שאינה חוקית וכאשר התחלף רב הקהילה בשטרסבורג נאסר על העמותה לעסוק באימוץ" מסבירה נתי.

אבל הגרסה של העובדת הסוציאלית, שסיפרה על המצב של הילדים הייתה נראית די אמינה

"נכון, כי הוצגה בפניה גרסה שגרמה לה להאמין בכל ליבה שהיא מצילה את הילדים הללו ועושה את הדבר הכי נכון עבורם. אישה שלוקחים לה שבוע אחד ארבעה ילדים, יכולה בקלות להצטייר כמשוגעת. רק שריימונד ומקסים גדלו הם יכלו להגיד בקולם שנעשה להם עוול, אבל באותם ימים מי יכל לעמוד לצד האישה האומללה הזאת שחטפו לה את ילדיה".

בחזרה לישראל

המסמכים העידו שויקטור וריימונד אומצו יחד ושזרי הקטנה נמסרה למשפחה אחרת. היה שם גם הסכם בין הצדדים שהמשפחות לא יידעו אחת על קיומה של השנייה. התיעוד האחרון במסמכים הוביל לפריז של שנות ה-80. "וזהו, משם לא היה כלום. עברנו דלת-דלת, דיברנו, חקרנו ובדקנו. אף אחד לא ידע להגיד מה קרה עם בני משפחת בלישה, שאימצו את ויקטור ושולמית".

חשבתם לוותר שוב?

"זה היה מטורף, היינו כמעט שם ושוב הרגשנו שזה סוגר עלינו. עשינו ישיבת צוות סוערת ומלאת אמוציות. עברנו שוב ושוב על כל הפרטים שהיו לנו וניסינו לחבר את החלקים, לחשוב מה יכל לקרות למשפחה הזאת ואז עולה בי רעיון. בשנים הללו עלו ארצה הרבה מאוד צרפתים יהודית, אולי משפחת בלישה היא אחת מהם. זה היה רעיון מטורף, עם סיכויים קלושים. מה הסיכוי שהילדים של מרי גרים כל השנים הללו ממש כאן, בישראל". 

וצדקת.

"שרון ומיכל התחילו לעבוד בטירוף, אספו את הרשימות של השנים הללו ממשרד הקליטה, קיבלו המון עזרה ובאופן דיסקרטי. ואז הן מגלות שויקטור עלה לישראל לבדו בגיל 18, במסגרת עליית הנוער והתגייס לצה"ל. הרגעים הללו, שבהם אנחנו מתקשרות אליו לוודא שזה הוא מצמררים אותי בכל פעם מחדש. לא משנה כמה פעמים אני אראה את הפרק הזה אני אבכה. החקירה המטורפת הזאת, שהתנהלה על קו מרוקו צרפת, הובילה אותנו בסוף למבשרת".

יש כל כך הרבה רגעים של תסכול, מתי בכל זאת מחליטים לוותר?

"לי אישית קשה מאוד לוותר, גם לצוות שלי וגם לצוות של אבודים. אנחנו לא מרימים ידיים וננסה תמיד למצוא קצה חוט, גם במקומות שבהם נראה שאין תקווה. במקרה של מרוקו זה כמעט קרה, לא ראינו איך הדבר הזה יכול להתקדם ואז ריימונד הגיעה שוב".

היו בכל זאת מקרים בהם וויתרתם?

"יש לא מעט מקרים שבהם לא הצלחנו לאחד את המשפחות, מכל מיני סיבות. לפעמים מדובר באמת במקרים מורכבים, שלא ניתן לפתור והם נותרים בלתי מפוענחים. יש גם מקרים אחרים, שבהם בן המשפחה נמצא, אבל מסרב למפגש".

יש מקרה כזה שמלווה אותך באופן אישי?

"כן. אדם מאוד מבוגר, שפנה אלינו וביקש למצוא את הבן שלו שמתגורר בדרום אפריקה. מצאנו אותו, אבל הוא לא היה מוכן למפגש. חלק מהעבודה שלנו היא לדבר אל הרגש וניסינו לדבר אל ליבו, אבל הוא נשאר אדיש. האבא הזה ביקש בסוף ימיו חסד אחרון, לפגוש את הבן שלו, וזה לא קרה. הוא נפטר בצער גדול מאוד ואני חושבת על המקרה הזה המון, זה קצת יושב עליי שלא הצלחתי לסגור עבורו את המעגל הזה".

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו