קדימה, צעד!

שישי שלום אחים ואחיות שלי, מה הולך? היה שבוע טוב ברוך ה'. פורים. גם זה שלפניו הסתיים עלאכיפאק בצעדת יבנה ה-29. כמה ימים קודם לארוע קבלתי הזמנה לאיוונט בפייסבוק עם כותרת שצעקה שני שמות: רוני ויריב רייטר ז''ל. על שם המנוחים הללו תושבים צועדים פה בעיר ואוכלים ג'בלאות כבר 29 שנים. טוב לא ממש מדויק כי החוף כבר ממזמן שייך לצבא ואת הדיונות לקחו הקבלנים אבל זה לא העניין, מה שחשוב ויפה הוא שאנשים מכבדים זכרון של בני אדם שהם מעולם לא פגשו או הכירו באופן אישי בכלל, או את אופי מקרי הצער בפרט. ולמען הסר ספק אתם מוזמנים להכנס לאתר יבנה-נט ולקרוא את הכתבה המצויינת של אליקו כהני.

מפה לשם חשבתי לעצמי ''יאללה למה לא'' והקלקתי אישור הגעה לארוע. לפני 20 שנה זה בטוח היה כיף אז למה לא. מה זה כיף, עם כל הרעל המתוק שבסופר איך אפשר שלא. במבה אדומה, ביסלי גריל, טרופיות בערמות, פיתות עם כיף כיף וחולצה של אנדרטייקר. אולסטאר כבר מכתה א'. מימייה בתלה צוואר עשתה לי פדיחות אז הקפדתי לדחוף אותה בכח לילקוט ולרסק את כל הבמבות. ''זה בסדר'' חשבתי לעצמי, שוב. גם ככה הכל נמעך בפה אז בעצם שזה בסדר ואף מקל על התהליך כי אפשר לבלוע את הבמבה דוך. אבל את אותו בוקר שישי, איזה במבות ואיזה נעליים. 100% בריאות בארון, חוץ מפאקט של טים טם ושתי חבילות פופקורן למיקרו לא היו דברי מתיקה במטבח. ככה זה שאוכלים בריא. לא אוכלים טעים. אז בהתחשב בעובדה שלא יהיה לי מקום בתיק למקרוגל ושהטים טם יספיק בקושי ל-100 מטר הליכה נאלצתי להסתפק בכמה סנדוויצ'ים פסטרמה עם חומוס ושני בקבוקי מים. אחד לי והשני לצ'אלה וחוליו. הכלבים שלי. הראשונה זאת האמא. החולצה של אנדרטייקר מכתה ה' כבר לא עולה עליי, אבל הכוכב של קונברס האיר על העקב מאז ומתמיד. הבטיחו לי 9 ק''מ והאמת שאני בספק אם זה היה סה''כ המרחק עד נקודת הסיום.

עם כל הכבוד לברזלים וטונות במים, באיזשהו מקום נשארתי ילד עם חולצה של wwf וטונות של מאנצ'יז. פעם זה היה הרבה יותר ארוך עם הרבה יותר פרדסים וחולות מסביב. לא ממש הזעתי כיאה ל-9 ק''מ והסף האירובי של כותב הטקסט בחיים לא היה מאפשר לו קצב הליכה למרחק כזה בפחות משעה. המסלול עצמו היה יבש ואפור. השיא היה בקושי כמה מטרים לפני הסוף כשמשמאל לאספלט ואדי ואחריו שדות ירוקים ומימין המחזה המרהיב של קירות ואנטנות. הקהל היה ססגוני לאללה. רובם ככולם ילדים בגלאי יסודי וחלקם תיכון, השתוללו עם דגלים של גולני וסמלי המדינה. כיף לראות. הרבה מורות, כיף פחות, אבות מלווים, צ'אלה וחוליו. מודה שחסרה לי במבט תמונה של משפחות שלמות שמטיילות ביחד, אב עם ילדוד'ס וכלב. אין ספק שהצעירו לי את הצעדה.

מבורכת כל יוזמה לחנך דור צעיר על ערכים ואהבה לעיר, אבל אפשר גם אחרת, תשאירו קצת מקום לזקנים. אנשים עובדים 5 ימים בשבוע מצאת החמה עד צאת הנשמה מגיע יום שישי בשעה ברוכה עם כל הרצון הטוב ומצד שני היה להם קל יותר להשתתף אם היה קורה הארוע במועדים נוחים יותר ולא ביום בו יכולו השמים. כמו שהיה פעם. בחופשת הפסח. אני לא מתיימר להיכנס בעובי הקורה ולחפש סיבות ל-למה לא, רק רוצה להגיד שראוי לצורך עניין כל כך חשוב שיימצא פתרון אשר יוכל לשרת את כלל תושבי העיר. בטוח שלא מעט תושבים ויתרו על השתתפות בצעדה רק בגלל המועד שהווה בעיה עבורם.

עכשיו בוא נשים הכל בצד, אחרי הכל מילים הן קוסמטיקה. בתכל'ס? וואללה נהניתי. שמש שמחה עשתה לי נעים בגב, הכלבים הרוויחו חוויה של דיוטי פרי כשעברנו בג'י החדש ליד הכיכר של הטאבון, אפילו הפסטרמה הקרועה שבסנדוויצ'ים המעוכים לא אכזבה למרות שגם 20 ומשו שנים אחרי חוקי הפיזיקה נותרו בעינם וכל דבר שתשימו בתיק עם בקבוק יימעך לחלוטין. אבל גם זה קטן עליי. ברוך השם כמו שאתם כבר יודעים – אחרי שזה נכנס לפה, שלום על ישראל. כי לא באמת משנה לי הצורה, ולמען הסר ספק – אין על טוסט נקניק פסטרמה בחומוס עם שיפקות. בנקודת הסיום פגשתי את ראש העיר. ''בחיאת צביקה אפשר סלפי?'' הוא נענה בחיוך וחיוב. גבר גבר. הוא נראה בריא שמח וחתיך. אמרתי תודה, התכופפתי לקחת 2 קלמנטינות מארגז מזדמן ופניתי חזרה לכיוון שדרות העצמאות משם לדואני היישר לנקודת ההתחלה שם החניתי את הרכב, דבר שגרם לי לא להבין את ההיגיון בלסיים צעדה כמעט 3 קילומטר מנקודת ההתחלה. תודו שזה פרס מבאס לקבל כשמסיימים צעדה. עוד צעדה. אבל באתי בטוב ונשארתי. מי אני שאתלונן כשיש מי שסוחב כאב נשמה אמיתי במשך עשרות שנים ו29 צעדות. אב הקורא קדיש על בנו ורעיה אשר מלווה את שניהם למנוחות וחיה את הכאב כל רגע בחיים. אז קחו את החיים בפרופורציה. מוקדש באהבה לרוני ויריב רייטר ת.נ.צ.ב.ה.  שבת שלום חזק ומבורך