להיות אמא: גם אתם רצים כבר שבועות אחרי תחפושת?

השנה החלטתי להיות יעילה. לשבור את מנהג הדקה ה־90 ולהכין את פורים מבעוד מועד. להיות סגורים על התחפושת, האביזרים ושלל החלומות שהחג השמח לילדים הזה מביא איתו.

אז הלכנו, אני ועולל מספר שלוש, לחנות התחפושות והאביזרים. מפורים שעבר, ובכל שבוע בערך, הוא מעדכן אותי למה הוא יתחפש בפורים הבא. אז בדרך ביררתי איתו, ככה ליתר ביטחון, אם הוא סגור על עצמו. זה חשוב לעשות שיחה מקדימה, כדי להכין את עצמנו לכניסה, שליפה מהמדף, תשלום ושלום.

הילד חייך ואמר: "לא החלטתי עוד למה אתחפש, אבל זה יהיה למשהו מיוחד". צמד המילים, 'משהו' ו'מיוחד', הזיזו לי את הרהיטים בראש מצד לצד ויצרו שיטפון מוחלט. קל ומהיר זה לא הולך להיות. בשפה של ילד מספר שלוש, 'משהו מיוחד' זאת תחפושת שאף אחד עוד לא תפר אותה, חשב עליה ובעצם עוד לא קיימת.

קחי אוויר, פקדתי על עצמי, והרבה. המון. הגענו ליעד. אנחנו ועוד 100 הורים וילדים, שהחליטו השנה להיות יעילים ולא לחכות לדקה ה־90. לא לקטר. תזרמי. התחלנו לזחול בין תמהיל ריחות הפלסטיק שהתערבב בריח זיעה חמוצה של הורים, שהבינו שגם הם נמצאים בשרשרת הטרגדיות שנפלו עלינו מעצם היותו הורים בזה העם. "אני רוצה להתחפש לשוטר", אמר אחד הילדים בחנות לאחת האמהות, שהחזיקה בידה 27 תחפושות שונות. "אבל באנו בשביל מלחמת הכוכבים, לא?", היא הזכירה. והוא הרים כתפיים ואמר שלא בא לו, ושבעצם הוא רוצה שהיא תקנה לו הכל.

זה השלב שבו היא הניחה את השלל על הקולב, את היד על המותן ואמרה לו, "נראה לך? בשביל כל זה אני צריכה לקחת משכנתא". אז הילד נשכב על הרצפה והתחיל לבכות בצרחות, כי היא לא הבין למה היא לא יכולה לקחת משכנתא.

והבכי המקסים שלו השתלב היטב עם בכי של ילדה שיצאה מתא ההלבשה בלבוש מעודדת, ולא נראתה בדיוק כמו ההיא המחוטבת מהקטלוג. ואמא שלה שאמרה לה בשקט, "הביתה, עכשיו הביתה". וכל זה היה רק הרקע לסאונד מחריש האוזניים של ילדים נוספים, שהתרוצצו בחנות עם רובים וירו לכל עבר, כאילו פרצה עכשיו מלחמה. והייתה שם גם מוכרת שדרשה בכל לשון של בקשה "למדוד רק בצד של החנות", ומוכר שצווח ש"אין לנו תחפושת של קאובוי", ואמא שלא הבינה למה כי "קאובוי זה בסיסי".

ובסוף הוא הגיע, ילד שרק רוצה להתחפש למשהו מיוחד, ואמר "בואי נלך. נהיה לי כאב ראש". ואני הייתי מאושרת על החינוך המדויק שנתתי לו, ומי בכלל מתחפש בגיל 11?! הוא חגר חגורה בנחישות והביט קדימה, הביתה. והלב שלי רקד, הביתהההה. אבל אז הוא אמר: "אז ניסע לרמת גן? שמעתי שיש שם חנות ממש שווה", וסימן לי עם היד לפנות שמאלה.