יאיר לב ים: מי מסתתר מאחורי המסיכה?

היום זה פשוט. נכנסים לחנות, מורידים משהו מהקולב ויש לכם תחפושת מדליקה לפורים. בשנה שעברה הנכדים שלי החליפו תחפושת כל כמה דקות. רגע הם היו אני לא זוכר מה ואחרי כמה דקות הם כבר היו משהו אחר, מצטער, שוב אני לא זוכר מה. אני כן זוכר שכל רגע הם היו מה שהם הרגישו נכון לאותו רגע. מולטי פורים. בתור ילד אני זוכר פורים אחר לגמרי. פורים שכמה חודשים לפני היית צריך לתכנן את התחפושת.

× × ×

מרגע בו עמדתי על דעתי רציתי להיות קאובוי כמו בסרטים. המערבונים היו אז חזק בשוק, אבל לטעמם של הוריי קאובוי היה תחפושת פושטית של ילד להורים עצלנים. ג'ינס, פרנזים בצד, חולצת פלנל משובצת, כובע מקרטון בכמה גרושים, אקדח קפצונים ואתה קאובוי. לא סחורה מבחינתם. הייתי מת להיות קאובוי, רוב הילדים היו, אבל אני מצאתי את עצמי בכל פורים בתוך תחפושת מושקעת אחרת. אימא שלי הייתה הדיזיינרית וזו שמחליטה למה נתחפש הפעם. לי לא הייתה שום זכות ערעור, מקסימום היו שומעים את דעתי, לא יותר מזה. אבא היה הרשות המבצעת, זה שמוציא לפועל את הרעיון של הרשות הקובעת (כן, כבר אז הן היו המין החזק). כמה חודשים לפני פורים הוא היה קונה את הבדים, גוזר ותופר את היצירה בזינגר הישנה שלו. עם הזמן אחותי ואחי המשיכו להשתמש בשירותיו לתחפושות של הנכדים ואחר כך הנינים. החבר'ה שלי הסתדרו בכוחות עצמם.
הייתי כל מה שילד יכול להיות בזמנים שסופרמן וספיידרמן היו בחדר לידה.

× × ×

התחפושת הראשונה הייתה של מלאך. אימא מספרת שאף אחד לא הבין למה התחפש הילד בן השלוש, אבל ברגע שהיא סובבה את החולצה, כלומר את הקדימה הפכה לאחורה, כולם חוץ מדוד המלך ידעו שהזאטוט בעגלה הוא אותו אחד שעם רוגטקה חיסל את גוליית. אני ולא אחר.
הייתי שוטר מצוחצח ומדויק, ליצן בכיין בבד סאטן וגם אינדיאני מתוקתק - את הגלבייה של האינדיאני אבא תפר משק ואת הנוצות אספנו מגן החיות. אבא צבע אותן אחת אחת, כל נוצה בצבע אחר. גן החיות אגב היה מרחק הליכה קלה מהבית. סוף שדרות קרן קיימת (בן גוריון דהיום), איפה שהיום עיריית תל אביב, גן העיר וככר רבין. שם היה פעם, לכו תאמינו, גן החיות של המדינה. חג פורים היה החג של גן החיות. כולם היו הולכים לשם כאילו לראות את החיות אבל בעיקר להשוויץ בתחפושות. בדיוק כמו הטווס בכלוב.

ליד גן החיות הייתה בריכת גן הדסה, שם הספקתי לעבור כמה שיעורי שחייה לפני שהעתיקו אותה לרמת אביב ליד הפלנטריום. גן החיות התל אביבי נדד והפך לספארי של רמת גן, אבל כל ילד תל אביבי שמכבד את עצמו היה חוגג בזמנו את חג פורים בגן החיות. למה דווקא שם? כי זה מה שהיה.

× × ×

כשהייתי ליצן אבא ארגן לי מוט עם בלונים. בתוך כל בלון הוא החדיר קונפטי. את המוט, אליו היו קשורים הבלונים, הוא תכנן בצורה כזאת שיכולתי למשוך מלמטה חוט שבקצהו העליון הייתה סיכה, הבלון היה מתפוצץ, הקונפטי היה מתפזר באוויר והילדים יצאו מגדרם מול הקסם. אחרי כמה חזרות בבית שלטתי במוט ובבלונים בצורה מוחלטת. אני בטוח שיש עד היום קשישים תל אביבים שבטח זוכרים את הליצן הקטן עם הבלונים והקונפטי מגן החיות. הייתי אטרקציה לא פחות מהשימפנזות, אם כי לא התלהבתי מההמולה. בתוך תוכי תמיד הייתי קאובוי - לא ליצן.

× × ×

בבית הספר הייתה מתקיימת באורח קבע תחרות תחפושות. אני אף פעם לא זכיתי. אפילו לא בפרס ניחומים, למרות שהשוטר האנגלי שלי ממשמר המלכה היה שווה מדליה. הזוכים היו תמיד בעלי התחפושות המקוריות, משהו שאף אחד לא חשב עליו קודם, למשל לוח מודעות. הליצנים, השוטרים, המלך אחשוורוש ועשרות הקאובויים זכו אולי בכמה מילים טובות, אבל את הפרסים לקחו, כמו היום, החבר'ה מהסטארט אפ.

× × ×

בכל מקרה, הפורים הכי מאושר בחיים שלי היה אותו יום בו אימא אמרה לאבא משהו כמו "בשביל מה להשקיע כל כך הרבה. הילד רוצה קאובוי אז שיהיה קאובוי". בשבילי זאת הייתה ההוכחה שיש אלוהים.

אבל אם כבר קאובוי אז קאובוי־קאובוי. כזה עם ווסט אורגינל מייד אין אמריקה, וכמובן כוכב אמיתי של שריף על החזה, כי אם כבר אז קאובוי מלך. שדרגתי לאקדח עם פיקות, כי קפצונים כבר לא היו סחורה, ואת האקדח למדתי לשלוף במהירות שלא הייתה מביישת את קלינט איסטווד. אחרי היריות הייתי מסובב את האקדח על אצבע אחת בנון שלנטיות, מריח את הקנה המעשן, נהנה מהארומה ומצטער שפורים עוד מעט נגמר.

× × ×

הייתה גם עדלאידע בתל אביב, באחת או שתיים אפילו הייתי חלק פעיל. בימים ההם של ישראל התמימה העדלאידע הייתה ערך לא פחות חשוב מהמצעד הצבאי של 1 במאי בברית המועצות.

כשגדלנו קצת פורים היה חג בו הכול מותר, אפילו לעשן. מי שעישן היה ילד גבר. אני לא זוכר אם דמות הקאובוי על הסוס וחפיסת המרלבורו האדומה הייתה כבר אז מקשטת עמודים שלמים בעיתון, אבל זו הייתה האווירה. אווירה של מי שמעשן גבר. היינו קונים בשותף חפיסה ומעשנים בחצר. סיגריות רונדו. חמש סיגריות בחפיסה. ילדים גברים. אף אחד לא אמר לנו אז שמתים מזה. להפך. מעשן? אתה על הסוס, ילד.

× × ×

הכי מפחידות היו המכשפות. מסכה, זקנה מכוערת עם אף נשרי, צעיף על הראש, שמלה, גיבנת ומטאטא קש, שהיה גם ככה מוצר חובה בכל בית. לא משנה שידעת בדיוק מי מסתתר מאחורי המסכה, מכשפות תמיד הפחידו אותנו כי לך תדע אם זו לא המכשפה עתירת הרייטינג משלגייה ושבעת הגמדים. אני כמעט בטוח שאם אחת כזאת מגיחה מולי עכשיו, אני על המקום עושה במכנסיים. איזה מזל שכולם היום ספיידרמנים.