נתינה אין קץ

הצילומים באדיבות המשפחה

אסתר, אשת חיל שתרמה רבות למען תושבי העיר, נולדה במרץ 1931 בתימן. את ערכי הכבוד לאדם והעזרה לזולת ינקה בבית הוריה. ב-1943 בהיותה כבת 12, נישאה לחיים דחבש, וב-1949 עלתה משפחת דחבש ארצה, לתל אביב. אסתר החלה כבר אז בפעילות ההתנדבות שלה, בכך שסייעה ליתומים, אותם אירחה בשבתות ובחגים בביתה.

בשנת 1965 עברה משפחת דחבש ליבנה, על מנת לסעוד את אביה. בנוסף לטיפולה המסור בהוריה הקשישים ובילדיה הפעוטים המשיכה אסתר להתנדב. היא הייתה פעילה ב"נעמת", ובמקביל אימצה נערות ששירתו במסגרת השירות הלאומי, ובית משפחת דחבש הפך לביתן השני. בין השנים 1989-1965 עבדה אסתר, תחילה כמבשלת במפעל ההזנה של בית הספר "רבן גמליאל" ובהמשך כעוזרת גננת.

בשנת 1989 יצאה דחבש לגמלאות, הרחיבה את פעילותה ההתנדבותית, ואף צירפה לשורות המתנדבים את בני ביתה וחבריה. פעילות ההתנדבות הענפה של אסתר כללה, בין היתר, ליווי משפחות נזקקות, סיעוד חולים ומוגבלים, ביקורי בית ועזרה לקשישים, ליווי והדרכת אימהות חד הוריות ונשות אסירים, סיוע למשפחות נזקקות בעריכת ברית מילה, בר מצווה ונישואין ועוד. בנוסף, הייתה אסתר שותפה בכינון הפרויקט הקהילתי למען חולי הנפש ביבנה, באמצעות עמותת "אנוש", בה הייתה חברה ומתנדבת. אסתר הייתה חברה גם בעמותה לשיקום האסיר, בעמותה לחברה וטיפוח מורשת תימן ובעמותה למען הקשיש. החל מ-1983 פעילה דחבש בארגון "בני ברית", ושנים שהיא שימשה כנשיאת הארגון ביבנה.

גולת הכותרת של פעילותה של אסתר דחבש היא מפעל ההזנה שלה. עד 1996, שימש ביתה כ'מסעדה' למשפחות נזקקות שקיבלו בה אוכל חם והרבה סימפטיה. לצידה תרמו והתנדבו חבריה למפעל ההזנה. אסתר יצרה קשר עם מפעלים באזור, התורמים ארוחות חמות ממטבחיהם. אסתר ומתנדבים נוספים מביאים ארוחות, בגדים וציוד לבתיהם של קשישים, מוגבלים, או משפחות המתביישות להגיע בעצמן. החל מ-1996 הועתק מפעל ההזנה אל מרכז הספורט, כשאסתר, בסיוע עיריית יבנה, המשיכה להאכיל את רעבי יבנה.

על פעילותה הענפה, זכתה אסתר בתארים "יקירת העיר יבנה", "עובדת מצטיינת", "המתנדב המצטיין", ו"אחות מצטיינת" מטעם לשכת "בני ברית. כן הוענק לה "אות הנשיא למתנדב", אותו קיבלה מידי נשיא המדינה עזר ויצמן בטקס ארצי.

לאחר פטירת בעלה חיים, לפני כ-11 שנים, החלה אסתר לאבד מכוחה. לפני מספר שנים חלתה והייתה בעיקר בביתה שברחוב חבצלת.

השבוע, אור ליום רביעי, הלכה לעולמה בגיל 86 והותירה אחריה את ארבעת ילדיה עובד, יאיר, אילנה ושלום, 14 נכדים ו-4 נינים.

מאות אנשים ליוו אותה בדרכה האחרונה, וזרם המנחמים המגיע לבית המשפחה בימים אלו, לא פוסק. כל אחד מגיע עם זיכרון, עם סיפור, עם חסד נעורים אותו הוא זוכר לאסתר, שלא ניתן לאמוד את כמות החסדים אותם עשתה.

"מגיעים אלינו אנשים שאני לא מכיר ומעולם לא ראיתי", מספר הבן הבכור עובד. "אחד מספר שאמא הייתה מאכילה אותו כשהיה ילד, שני מספר שדווקא היה מבין המתנדבים שעזרו בחלוקת המזון, שלישי אומר שהיה מגיע לכאן כמעט מדי יום כדי לקחת חלק במצווה. אין ספור סיפורים וזכרונות מגיעים לכאן. כשמפעל ההזנה עבד בתוך בית הספר, נדרשו הילדים לשלם סכום סמלי עבור הזכות לקבל אוכל חם, וגם אז היו משפחות שלא יכלו לעמוד בתשלומים וכניסת הילדים לחדר האוכל נמנעה. אבל אמא תמיד מצאה את הדרך להגניב את אותם הילדים אל המטבח, שם נתנה להם מנה חמה הישר מהסיר, רק שלא יישארו רעבים".

אסתר התחילה את מפעל חייה כשילדיה כבר היו בוגרים ועזבו את הבית, והיה זה דווקא בעלה המנוח, חיים, שבכל ערב כשחזר מהעבודה, נאלץ להתמודד עם ההמולה וההמון שהיו מסתובבים בביתו. "אבא עבד מאד קשה למחייתו", מוסיף עובד, "ולפעמים כשהיה מגיע הביתה היה עייף מאד ורק רצה לנוח, אבל היו בבית עשרות אנשים שחלקם באו לאכול וחלקם באו לעזור. לא תמיד הוא אהב את זה, אבל הוא ידע כמה זה חשוב לאמא ובכלל. הוא מאד היה גאה בה על כל מה שעשתה, הקפיד ללכת איתה לטקסי ההוקרה השונים אליהם הוזמנה, לצלם אותה ולתלות את התמונות לצד תעודות ההוקרה על קירות הבית".

לפני סיום שופך עובד אור על נקודה מעניינת נוספת. "כולם מכירים את מפעל חייה כבית התמחוי אותו הקימה והפעילה, אבל אני רואה את ההצלחה שלה ממקום אחר לגמרי. אמא עלתה לארץ מתימן כאנאלפביתית מוחלטת, וכל מה שהיא למדה זה בכוחות עצמה. למרות כל זאת, כל ארבעת ילדיה יצאו מוצלחים, אקדמאים והקימו משפחות לתפארת".

גם ברשתות החברתיות, אותן לא הכירה אסתר, פשטה במהירות הידיעה על פטירתה, רבים מתושבי העיר נעצבו וחלקם כתבו דברים בשבחה. "אבידה גדולה", "אישה משכמה ומעלה", "נתינה בלתי מוסברת", היו רק חלק מעשרות המילים הטובות שנאמרו עליה פעם אחר פעם. ותגובה אחת הייתה שסיכמה למעשה את הכל: "אסתר היקרה, אין מספיק מילים שיוכלו לתאר את כל הטוב שעשית לעיר שלנו ולעולם בכלל. נוחי על משכבך בשלום, אין ספק שתהיי בגן עדן, הרווחת את זה ביושר".

חנה אביטן

אשת חסד ממדרגה ראשונה. אסתר הייתה טבחית בבית ספר והכירה את כל המשפחות. הייתה אומרת לילדים בואו אחרי בית ספר וכך התחילה לתת למשפחות מדי יום. בהמשך פתחה את בית התמחוי וכמו שכתוב "כל רעב ממנו יאכל וכל צמא ממנו ישתה". הייתי עושה מצווה ל20-30 ילדים והייתי שואלת אותה איך היא יכולה לעזור ותמיד הייתה נותנת לי סיוע. הייתה שולחת אותי למאפייה ומבקשת שיכתבו הכל על בית התמחוי. אסתר לא השאירה אף ילד או משפחה רעבה. אישה שלא תשכח לעולם בעשייה, בנתינה, בתרומה מעצמה למען תושבי העיר. יהי זכרה ברוך.

רועי גבאי

אשת חסד דגולה. ניתן ללמוד ממנה נתינה מהי. נתינה אמיתית שלא תלויה בדבר והכל ברוחב לב ובכוונה טהורה למען תושבי העיר. בתחילה הייתה מבשלת בביתה ובהמשך בבית התמחוי הן למשפחות נזקקות מהרווחה והן לאנשים שהגיעו מפה לאוזן. נדיבות, ערבות הדדית, אהבת הזולת אפיינו אותה ומעשיה הטובים יעמדו לזכותה וילוו את תושבי עוד שנים רבות. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

מאיר בן הרוש

לעילות נשמת אסתר דחבש.

אין לי מילים אלה להוקיר את תרומתה של יקירתנו אסתר, שתרומת  האין סופית לקהילת העיר. הייתה מהראשונות שגייסה סיוע למשפחות נזקקות בעיר. כתושב העיר ושכן אני מחזק את המשפחה, ושולח להם תנחומים.