"אדל השאירה לנו בור בלב"
19.02.15 / 17:46
ביום שלישי האחרון הלכה לעולמה אדל ביטון, שנפצעה אנושות לפני כשנתיים בפיגוע יידוי אבנים בכביש חוצה שומרון. אדל בת ה-5 הייתה בתהליכים מתקדמים של שיקום אך סיבוך אכזרי של דלקת ריאות בה לקתה, הכריע את גופה החלש. אלפים ליוו אותה בדרכה האלחרונה ביניהם בני משפחה רבים תושבי יבנה
מאת: טלי בנדו לאופר
"מאוד קשה לנו. היא הייתה ילדה מדהימה, היא נלחמה עד הרגע האחרון על החיים, עד שאפסו כוחותיה", אמרה בדמעות רחל ביטון, סבתה של אדל ביטון, שנפטרה ביום שלישי השבוע, שעות ספורות לאחר הלוויתה.
אדל, בת הארבע, נפצעה בחודש מרץ 2013 באורח קשה לאחר שאמה התנגשה במשאית בכביש חוצה שומרון כתוצאה מיידויי אבנים לעבר הרכב שבו נסעו. בספטמבר אשתקד שבה אדל לביתה ביישוב יקיר, זאת לאחר טיפול ושיקום ממושך בבית לוינשטיין.
במוצאי שבת האחרונה החלה אדל לחוש ברע. ביום ראשון הזמינו ההורים, אדווה ורפי, אמבולנס אשר פינה אותה לבית החולים שניידר. בערב יום שני הידרדר מצבה והיא אושפזה בטיפול נמרץ כשהיא בסכנת חיים. ביום שלישי אדל נפטרה אדל מסיבוך של דלקת ריאות.
"מאז הפיגוע ההורים שלה טיפלו בה במסירות בלתי רגילה עם הרבה מסירות ואמונה שהיא תצא מזה, ואכן היו התפתחויות כי היא הייתה מתאמצת הרבה בפיזיותרפיה ובתרגילים. ראית שהילדה ממש רוצה לחיות, היא שיתפה פעולה בצורה מדהימה. הייתה לה שמיעה טובה והיא ביצעה את כל מה שאמרו לה. לצערנו כשהיא חטפה את הדלקת ריאות, הגוף שלה לא עמד בזה", אומרת רחל בכאב.
"היא הייתה ילדה בלתי רגילה ששרדה הרבה אירועים מאז המקרה ההוא, ויצאה מזה. ביום שני היא התאמצה, נלחמה כמו פנתרה על החיים אבל כנראה שאפסו כוחותיה והיא הרימה ידיים, כבר לא היה לה כוח. צר לנו כל כך, היא מתה יפה יפה, היה לה עור מדהים. זה כאב לב שקשה להתאושש ממנו".
רחל אף סיפרה על ההלוויה אליה הגיעו המונים: בני משפחה, חברים ואנשים מכל קצוות הארץ שרצו לחלוק לאדל כבוד אחרון. "אל ההלוויה מאיפה לא באו, כל בית ישראל הגיע, עם כל הגשם אנשים באו בהמוניהם, הייתה לה הלוויה ממש ממלכתית. גם הרב אבוחצירה כיבד אותנו בנוכחותו והגיע מיבנה ליקיר והספיד אותה. מה אוכל להגיד? היא הותירה לנו ריק כעם. היא השאירה לנו בור. היא הייתה נוכחת בכל מקום ובכל רגע".
"מאוד קשה לבן שלי רפי, אבא שלה. הוא לא מתאושש הוא שבור. שנה וחצי הוא סעד אותה, ישן איתה לילה לילה בבית לווינשטיין. ההורים טיפלו בה כמו זוג רופאים, בכל רגע נתון הם ידעו מה לעשות, אבל מה לעשות, זה מה השם רצה ואנחנו מקבלים את מה שהוא מחליט".
אדל הותירה אחריה גם שלוש אחיות (10,8.5,6) ואח בן חמישה חודשים, "האחות הגדולה בוכה הרבה, מאוד קשה לה. אני לא יודעת מה האחות הקטנה מבינה, אבל כולן היו בהלוויה. מאוד מאוד קשה לנו. היא השאירה לנו בור בלב".
מי שעוד כאב את לכתה הוא חבר המשפחה הקרוב, חבר המועצה מאיר דהן. "רחל ודוד ביטון גידלו ארבעה ילדים לתפארת מדינת ישראל. ליאור הבכור, רפי אביה של אדל ז"ל, אלעד ורעות.
מדובר במשפחה מלוכדת ביותר, שחונכה על ברכי הענווה, ההדר והכבוד. דרך ארץ הייתה דרכם. אהבה גדולה שררה בין כולם. הודות לחינוך הטוב לו זכו.
הלכידות המשפחתית שאפיינה את משפחת ביטון באה לידי ביטוי נעלה עם פציעתה של אדל הי"ד. כאשר סבתא רחל, סבא דוד והדודים ליאור, אלעד ורעות, עושים משמרות סמוך למיטתה של אחייניתם אדל הטהורה. הם העניקו לרפי ולאדווה, הוריה של אדל, תמיכה מעוררת הערכה. הכל במסירות אין קץ.
מאז נפצעה אדל לפני כשנתיים ימים, הייתה היא כל עולמו של רפי, ששירת כמ"פ בצנחנים וכיום מהנדס תעשיה וניהול. משך למעלה משנה בה הייתה מאושפזת אדל, רפי ישן לצידה לילה-לילה. בבוקר הולך לעבודה, אחר הצהריים מגיע לבית-החולים לשהות לצד אדל.
האם אדווה, דוקטורנטית ומרצה באוניברסיטאות ובמכללות, זנחה את עיסוקה וחילקה זמנה בין הבית וטיפול בילדיה הקטינים ובין מיטתה של אדל.
כמשפחה מאמינה, הייתה למשפחת ביטון תקווה כי ביום מן הימים תחלים אדל ותחזור להיות אותה ילדה חכמה ופעלתנית כפי שהייתה טרם הפיגוע.
הם לא חסכו בשום מאמץ על מנת לסייע לאדל בהשגת המטרה. במסירות, באהבה.
אלא, שהמסירות הגדולה אותה הפגינה משפחת ביטון, התמיכה והאהבה הגדולה אותה הרעיפו על אדל הקטנה שנפגעה פגיעה מוחית קשה, שמעה אך לא הגיבה, לא סייעו לה עת נאבקה על חייה לאחר שדלקת ריאות הכריעה אותה, תוצאה ישירה לפגיעה המוחית והנוירולוגית ממנה סבלה מאז אותו פיגוע בכביש חוצה שומרון. לולא אותה פגיעה, מתגברת הייתה אדל על אותה דלקת ריאות.
מותה של אדל, , הכה במשפחת ביטון מכה קשה. מותה שבר את ליבם. הם אהבוה עד אין קץ. היא חדרה לליבם, היא הייתה בשר מבשרם וכעת חסרונה הותיר אותם המומים וכואבים.
הכאב הגדול ניכר בקולם השבור. הם ממאנים להאמין כי אדל כבר איננה.
האב רפי, פוקד את קברה של אדל תכופות. עושה דרכו למקום קבורתה וחוזר אל המנחמים. שוב ושוב. ממאן להיפרד מאדל. ממאן להותירה לבדה. ממאן להשלים עם רוע הגזירה.
רפי ואדווה, חלוצי המתיישבים בשומרון, מאמינים בני מאמינים, מאמינים בצור ישראל וגואלו, על אף הפיגוע הנפשע שגבה את חיי ביתם האהובה אדל, אינם מתכוונים להרים ידיים. הם מתעקשים להמשיך במצוות יישוב ארץ ישראל. הם מתעקשים להמשיך ולהחדיר בילדיהם את אהבת ה', את אהבת המולדת, את אהבת עם ישראל.
שלא ידעו עוד צער".
