08.02.20 / 13:05
"וואוו איזו שמלה מהממת את לובשת, היא מתאימה לחתונה ולא לעבודה". משפט זה אני שומעת על בסיס יומי. שומעת אותו בזמני בעבודה, בבית-קפה של אחר הצהריים ואפילו בתור לבנק. מה לעשות, אותי תמיד תתפסו בלבוש - טוב, אגדיר זאת "פנסי" - כאילו אני יוצאת למסיבה, ולא בלבוש קז'ואל "המתאים" ליום עבודה במשרד.
אם מתחשק לי אלבש את הבלייזר המפואר שלי כשאני הולכת לשוק, ואין מצב שאני שומרת את הבושם היקר שלי להזדמנות מיוחדת, ואשתמש בו גם בדרכי לאימון יומי בחדר הכושר.
בכל בוקר, צהריים, ערב ולילה, לפני התחייבויותיי, אני בוחרת קודם בעצמי, בי, בחגית, במה שגורם לי עונג, אושר, סיפוק ורוגע. ואז ממשיכה את שגרת יומי. כשאני עומדת מול ארון הבגדים אני בוחרת את מיטב בגדיי כאילו זהו יומי האחרון על פני האדמה. כן, זה נשמע כקלישאה זולה אך אצלי זו דרך חיים ועלי לתת סופר-הופעה ליומי האחרון.
המוטו שאני מקפידה לטפח הוא: "החיים מתקיימים כאן ועכשיו". אני לא מחביאה או שומרת את החצאיות, שמלות, מכנסיים, ז'קטים, נעלי עקב ובושם לימים מסויימים או לאירועים מיוחדים, בשבילי כל יום הוא מיוחד במינו ואין שני לו, הוא טומן בחובו חוויות שונות ומגוונות ואני מתהדרת ספישל לכבודו.
לפני שנים כשהיו מחמיאים או מעירים לעברי על לבושי הייתי רצה לשירותים בחוסר ביטחון, מביטה במראה ובודקת שהכל תקין אצלי. כיום דפוס התנהגות זה קיבל טוויסט אחר - להערות ולמחמאות הסביבה אני עונה בתודה וממשיכה במעשיי מתוך ביטחון מלא כי השמלה שעל גופי ונעלי העקב על רגליי אכן הופכות אותי למה שאני מעוניינת להיות - להיות אני.
אני מבינה כי השינוי מתחיל בי פנימה ולא החוצה, וכל אדם מדבר מתוך עולמו שלו. במרוצת הזמן הביטחון בעצמי עלה פלאים והינו מלא וללא דופי, אני מנצלת את כל הטוב שהיקום מעניק לי בכל יום ויום, ולא רק ביום חג.
הכי מספק עבורי היה לראות את השינוי שחל בהופעתן של הבנות שעבדו איתי לפני שנים. תחילה הן היו מסתכלות עליי במבט ספק מפרגן ספק עוקץ, ואומרות: "חגית, החצאית הזו עבור אירוע ערב ובהחלט לא חצאית לבוקר". הייתי מביטה בהן ועונה בנונשלאנט: "אני בהחלט באירוע בוקר, אני לא שומרת דברים להזדמנות חגיגית ומיוחדת, כל יום שאני חיה הוא הזדמנות מיוחדת עבורי".
היה נפלא לראות כיצד עיניהן נפתחות לנוכח תשובתי, שהייתה ממלאת אותי באושר מהסיבה שזו זכות ענקית להוות עבורן סוג של השראה לתפיסת מציאות חיים אחרת, שונה וחדשה. אני מופתעת לראות כיצד מיום ליום הן משנות את צורת לבושן וחשיבתן. לפתע הן מתלבשות שונה ממה שהתרגלתי לראות בנוף. חלקן הרב אווררו את בגדיהן שהיו שמורים עמוק במדף הארון לאירועי ערב עם הבעל, החליפו את הסניקרס בנעלי עקב אלגנטיות לצד שמלות וחצאיות, כשברגיל היו לבושות בג'ינס.
לא פעם קפצתי ממקומי כששמעתי כיצד בנות מצטטות אותי: "אני חיה כאן ועכשיו", "כל יום הוא אירוע", "רגע שעובר לא חוזר". אין ספק שבמקרה - או שלא - שמתי מולם מראה ענקית למציאות שונה, מציאות בה אנו בוחרים למצות כל יום עד תומו, כולל בחירת הבגדים שאנו לובשים על גופנו מדי יום - הרי מה הסיבה ההגיונית לשמור אותם עד שיגיע יום מיוחד? כל יום הוא מיוחד!
מחר יגיע, אבל היום כבר פה – ותנחשו מה? הוא לא יחזור! ההרגשה שהצלחתי לשנות ולשפר ולו במעט את גישתן למציאות חייהן ולהנחיל דפוס מחשבה חשוב שכזה, ממלאת אותי בסיפוק רב.
העובדה שאני לא מאפשרת לעצמי להידבק בספק של האחר מעוררת אצלי הדים של "אני מצליחה בדרכי" ואני מודה על כך, יום ללא שינוי הוא יום מבוזבז!
אוסיף וארחיב שאופן כללי אני לא "שומרת" שום דבר לחג או לאירוע בומבסטי שיגיע בעתיד. אני משתמשת בכלי האוכל הכי מהודרים שיש לי בכל רגע ולא רק כשמגיעים אורחים. מנצלת כל מומנט לחגיגה - ירידה של איזה חצי קילו במשקל, הלבלוב של הפרח הראשון באביב, קרני השמש שחודרות בבוקר לחדרי, חיוך מהבן שלי, בדיחה טובה ששמעתי או בורקס גבינה חם על הבוקר.
עושה כפי יכולתי לנצור את חוויות חיי ככל האפשר, במקום לאפשר לסבל לחדור כמסננת למציאות חיינו. הניסיון לאתר את הרגעים הקסומים ולטפח אותם ממוקם בסדר עדיפות גבוה אצלי, מתוך ידיעה ברורה כי חיינו קצרים מדי וחולפים על פנינו כהרף עין, ויפה שעה אחת קודם.
אני נוכחת בחיי כאן ועכשיו. לא בעבר ולא בעתיד. הרגע הזה בו אני מצליחה לנטרל את רחשי הסביבה שלא משרתים אותי ופועלת נטו מרחשי ליבי מבלי לפגוע באף אדם, גורם לי להתרוממות נפש. הרי הקב"ה מצווה עלינו: "אם לא עכשיו, אימתי?" - עכשיו הוא הזמן הנכון עבורנו, הוא חמקמק ועובר מהר מדי. בואו נתפוס אותו בשתי ידיים, נחבק, נקבל ונאהב אותו, ונקבל בחזרה כפליים.
זכרו: כל רגע הוא הרגע אחרון! אז לבשו את הבגדים הכי יפים שלכם וצאו לדרך.
