קרני שמש מאושרות

השעון מראה שבע בבוקר, אני מתהפכת לצד השני של מיטתי. בא לי להמשיך לישון למרות הידיעה הברורה שעלי להתחיל להתארגן ליומי. בזמן שעיניי עדיין עצומות אצבעותיי סורקות את שמיכתי, מנסים למצוא את הטלפון הנייד שלי. אני משפשפת את עיניי למראה ההודעות המציפות את הפיד שלי. מסתבר שנשלחו אלי בשעות המאוחרות של הלילה ובשעות המוקדמות של הבוקר. אני תוהה האם אנשים ישנים בכלל. מכול ההודעות הודעה אחד לוכדת את תשומת ליבי, והסיבה לכך, כי היא נשלחה מאדם שנוכחותו חשובה בחיי. בהודעה הוא משתף אותי בפוסט שנתקל בו, וכך רשום: "בלילה נזכרתי באלכסנדר מוקדון שביקש לפגוש את האיש המאושר ביותר ביוון, והציגו בפניו את דיוגנס שחי בתוך חבית. אלכסנדר, שהתפעל מאושרו ומחוכמתו, שאל מה הוא יכול לתת לו במתנה, ודיוגנס שאל אם אכפת לו לזוז קצת, כי הוא מסתיר לו את השמש".

אם אני מזקקת את הרגש שהציף אותי באותו הרגע למילה אחת, היא בהחלט תהייה "פשטות". ההתמקדות במינימליזם, בדברים הפשוטים, הקטנים, החוסר תלות בחומר הם הגורמים ליצירת רגעי אושר בחיי. מאידך הצד השני של המטבע לזה הוא מרוץ החיים. הרדיפה אחר דברים חומריים, השוואות, להשיג עוד ועוד מבלי לתת דגש במה שכבר יש בחיינו. אין לטעות, גם אני שאפתנית חסרת תקנה, מלאה בחלומות ורצונות. הנקודה שעליה אני מתעכבת היא ההבנה שלי, כי האושר מצוי בחוויות הקטנות בחיינו ולא בגדולות כפי שניתן לצפות.

במהלך יומי אני נחשפת להמון סיפורים, כתבות וטורים מלאי השראה ועוצמה. אך פוסט זה כמה שהוא קצר ככה הוא חזק. הוא הצליח להדליק אצלי את האור שהיה מעומעם במקצת באותו השבוע. תשובתו של דיוגנס למלך "הרגה אותי". בעודו גר בחבית, בחר מהמלך "זוז קצת, אתה מסתיר לי את השמש". תשובתו הבהירה לי כשמש את תפיסת עולמו המיוחדת במינה ובמיוחד את האותנטיות הלא מתפשרת שלו.

לעיתים רבות, רובנו מחפשים את אושרנו במקום אחר ורחוק ממה שקיים כרגע במציאות חיינו, במילים אחרות, במה שקיים מתחת לאפנו. אנו מחפשים החוצה, עורכים השוואות ביננו לבין אנשים שונים שאנו מכירים ושאנו לא מכירים. ואז מתפלאים שאנו מוצפים ברגשות המורידים אותנו מטה בשאלות למה יש לו ולא לי? ובכך מזינים מעגל בלתי פוסק של חוסר סיפוק ממה שיש ברשותנו.

אגלה לכם סוד. כל חיי בכיתי ורטנתי על מר גורלי. התמקדתי בעיקר במה שאין לי, גם כשהיה לי הרבה רציתי יותר. ריחמתי על עצמי, עברתי ימים ולילות של ייסורים קשים בצורה של עצב וכאב. חייתי החוצה בתוך עולמם של המון אנשים שונים ומשונים, ולא בעולמי שלי הפשוט והניפלא. בגישה זו לא רק שלא זימנתי רגעי אושר בחיי אלא גם הרחקתי אותם הרחק מאוד ממני. כשאותו אדם חי בחבית, חיים מינימליסטיים וצנועים, מציעים לו לשנות את עולמו ברגע, והוא מעדיף להתמקד בשמש שמסתירים ממנו. הוא בוחר באמת שלו שהיא השמש הזורחת, שזמינה עבורו מבלי לתלות את אושרו בחומר ובבשר ודם.

פוסט זה העיר אותי לבוקר מואר, כאילו השמש שהבחור ביקש ביקרה אצלי בחדרי. חוויתי רגע של אושר בדמות של קרני שמש שחיממו אותי. מה שלצערי אני לוקחת כמובן מאליו ביום יום שלי. ההבנה הענקית והבתולית שהסתפקות במועט ובחיים צנועים יימשכו לחיי שפע גדול ונוכחות בחיי מאי פעם הטעינה אותי. התחדדה אצלי העובדה כי עלי לתרגל את כלי ההתמקדות בעולמי הפנימי .

כמאמנת לתהליכי שינויי ושיפור תפיסות מחשבתיות והתנהגותיות, הכלי הראשון שאני מתעכבת עליו בתהליך הצמיחה, הוא על התמקדות במה שכבר קיים בעולמינו, באמונה החזקה כי מה שיש לנו במציאות חיינו זה הכי טוב ונכון עבורנו. לחלקינו יש יותר , ולחלקינו יש פחות. עלינו להתעכב על המתנות שאנו מקבלים מהטבע ומהקב"ה, ללא קשר ישיר בכמה כסף יש בכיסנו.

אז מהיום, הרי לכם עוד תשובה עניינית לכל שאלה מטרידה הנוגעת לעבודה, לקריירה, לתשלום חשבונות בזמן, למה יש לכם ולמה אין לכם, ולמה אתם עומדים לעשות עם החיים שלכם. תשובתי החותכת אליכם היא עצרו ותיהנו מקרני השמש. הכל לטובה.