29.09.16 / 16:58
הטור הזה אמור היה להיות משהו שמשלב בין ראש השנה ליום ההולדת שלי, אבל אז נפטר שמעון פרס...
היום (חמישי) אני חוגג את יום ההולדת ה-37 בחיי המרתקים. אני לא ציני, באמת חושב שיחסית לגילי יש לי אחלה הספק ועברתי המון דברים. יש מצב שיום אחד עוד אכתוב על זה ספר...
בכל אופן, אתם יודעים איך זה היום, כל הברכות והאיחולים עברו לדיגיטל. הקרובים שולחים הודעות בוואטספ או בSMS והרחוקים יותר, בעיקר אם הם לא חברים אתכם בקבוצת וואטספ כלשהי (שאז זה בלתי נמנע), נעזרים בכלי הנוח והזמין ביותר, הפייסבוק.
זה קצת שעשע אותי האמת. כבר כשפקחתי עיניים (וזה היה מאד מוקדם בבוקר) גיליתי על מסך האייפון שלי מספר התראות על כך כי חברי פייסבוק למיניהם כתבו לי על הקיר. זה מאד נוח האמת, לא רק שפייסבוק מזכיר לעולם שיש לי יומולדת, הוא ממש משדל אותם לכתוב לי ברכה על הקיר, וכך יוצא שכל מי שאיכשהו נחשף לפרופיל שלי, התעכב כמה שניות כדי לאחל לי מזל טוב.
זה כיף ונחמד כשמדובר בקרובים וחברים, ואפילו מכרים אותם פגשתי באי אלו הזדמנויות בעבר, אבל כשכותבים לי אנשים שאני כלל לא מכיר, זה מרגיש כאילו יש מסיבה באמצע הרחוב וכל מיני עוברים ושבים מציצים ואומרים "מזל טוב". נכון, זה לא משהו רע חלילה, סתם משעשע.
בכל אופן, בין ברכה לברכה נתקלתי בסטטוס כלשהו שקשור לשמעון פרס. אהבתי את האיש מאד. פגשתי אותו מספר פעמים לאורך 37 שנות חיי, וכל פעם הייתה מכוננת יותר מקודמתה. נאמני המדור ודאי זוכרים שכתבתי עליו רק לפני שלושה שבועות, עת התאשפז. איחלתי לו אז עד 120, ובאופן אירוני היום כולם מאחלים את זה לי. אני חושב שהוא יחסר לנו מאד, ובאיזשהו מקום זה העיב מעט על שמחת יום ההולדת שלי. מעט קלישאתי אבל אמיתי.
נסיים בנימה אופטימית יותר, עם איחולים לבביים בבואה לפתחנו של שנה חדשה. אמר לי איש חכם שהאיחול הכי נכון הוא שכל אחד יקבל את מה שהוא מבקש לעצמו, כי אחרי הכל אנשים שונים מייחלים לדברים שונים. מי ייתן ותזכו להגשים משאלות ויחד עם זאת אל תפסיקו לחלום חלומות.
שנה טובה וחג שמח!
