על פרופ' איתמר גרוטו והקשישים שמסרבים למות
18.04.20 / 14:05
מבט אישי לסוף השבוע: גם לקשישים הזכות לחיות [] ״הם במילא ימותו״ - כך, באלגנטיות מופלגת, ברגישות אין-קץ ובנימוס מירבי, התבטא פרופ׳ איתמר גרוטו, ראש חטיבת הבריאות וממלא מקום מנכ"ל משרד הבריאות, בהתייחסו לסוגיית הקורונה בקרב בני הגיל השלישי
הכושי עשה את שלו
בארץ ובעולם חיים אין-ספור קשישים שלא ממש סופרים אותם. הם יושבים חסרי אונים וממתינים למוות - ולא מתוך בחירה, אלא מתוך תחושה שמישהו שכח אותם, מישהו איבד דרכו אליהם, מישהו שבעיניו הכושים עשו את שלהם.
בדרך-כלל אותם קשישים שבחרו להיכנס לבתי-אבות עשו זאת מבחירה ומתוך הרצון שלא לחוש בבדידות, בחרו להרגיש מוגנים בפרק האחרון לחייהם. אלא שעל הדרך, אותם קשישים הפכו פתאום לאנשים שקופים שלא ייחלו לעצמם חיים שכאלה.
במצב העגום שנוצר, אותם קשישים שבחרו בחיים, ביום אחד חייהם התהפכו כשגילו שהפכו לנטל חברתי, כשההזנחה וההפקרה שלהם בבתי האבות הפכה ביום אחד לתסריט אימה - כשמגלים לפתע שיש מי שחושב שהגיע זמנם: ״הם במילא ימותו״ - כך התבטא פרופ׳ איתמר גרוטו אשר בהמשך אמנם התנצל, אך אין זה מעיד על שינוי החשיבה המעוותת של מי שהינו אחד הבכירים במערכת הבריאות ונושא בתפקידים רמי-דרג שבראשם ראש חטיבת הבריאות וממלא מקום מנכ"ל משרד הבריאות.
המחשבה על איך אנשים יכולים לחשוב כך - מעוררת חלחלה - למה להשקיע בקשישים שממילא ימותו? למה להשקיע בהם?! על התבטאויות מסוג זה, אין סליחה ומחילה.
עובד ציבור שמקבל שכרו בזכות אותו ציבור שפסול בעיניו ומתבטא כך?! זהו פשע נגד האנושות ופשע נגד האנושיות. כדאי שמישהו ייתן דעתו לכך שאין מקום לאדם שכזה במערכת הציבורית.
קבוצת הסיכון
מסתבר גם שאין קץ לצביעות. משרד הבריאות מצהיר בכל פעם מחדש: ״צריך לשמור על סבא וסבתא", ומאידך - בתי האבות זועקים!!! בתי האבות שהפכו למקום הכי קרוב לגיהנום.
הסבים והסבתות נטושות ונטושים, ברובם לא נבדקו ולא בודדו בשלבים הראשונים של המגפה ולמעשה נענשים היום על היותם זקנים ונואשים - כי לא היה מי שיחשוב עליהם ברגע האמת.
חשוב להבין ששם, למעלה, מורמים מעם, בבית הנבחרים, יושבים בעלי הדעה והמאה, שמפיצים בכל יום מחדש הנחיות חדשות, הם אלה שחיים את חייהם כאילו בפלנטה אחרת ומנותקים מהמציאות הכואבת. הם מגדירים את הגיל השלישי כקבוצת סיכון ובזה סיימו את תפקידם!
סיכון לְמה? סיכון מִמה? הם פועלים על-פי סטטיסטיקות בגרוש ואינם עושים דבר בכדי להגן ולמצות דברים בסיסיים שקשורים בבדיקות לאותה קבוצת סיכון כהגדרתם, הם אינם מודעים כלל לעובדה שישנם מבוגרים רבים שחייהם היו מלאי עשייה וכעת הם תקועים בבית.
חפֵצֵי החיים, ואלה שזוֹרים חול בעיני הציבור שבחר בהם
בעמותת 'ידיד לחינוך' בה אני פעיל, ישנם מעל ל-4,500 גימלאים פעילים, וכמונו ישנם עוד רבים וטובים אחרים הפרושים בכל רחבי הארץ - שעדיין כוחם במותניהם, אנשים חפצי חיים ומלאי חיים, שכל רצונם הוא לצלוח את המשבר ולהמשיך בפעילות לה הם זקוקים כאוויר לנשימה, זה ששומר על בריאותם הפיזית והנפשית כאחד, לעוד שנים רבות.
בימים אלה, כמו כל בני הגיל השלישי, גם אני חש כמי שמפסיד את הרגעים המיוחדים בהם הייתי רגיל לפעול באופן יומיומי, שהיוו חלק בלתי נפרד מהכח המניע שהאיר לי את היום, שהניב תובנות רבות וביניהן שיש עבור מי ועבור מה לקום בבוקר, להמשיך ולשמח את עצמך ואת ליבם של הילדים המקסימים שמצפים לנוכחותך בבית הספר - מצב שנראה פתאום רחוק מאי-פעם.
אז בעת הזו אני יושב, חושב ושואל את עצמי: אז מי אני? ומה אני? והאם אני נחוץ בכלל למישהו שם בצמרת השלטון, מישהו שזורה חול בעיני הציבור ורק על עצמו לספר יכול, מישהו שרק לעצמו ולחסינותו יכול - ושלא יספרו לנו שזו המגיפה!!!
כי המגיפה איננה קשורה ב״מי ישלוט במדינה״. ובנימה אופטימית זו - בתוך הקלישאה, כשכל אחד לעצמו, אני יושב ב-ד׳ אמותיי ומחפש את הטוב בעיניי. בין כתיבה ליצירה, יוצר קשר עם חבר יקר שבו אני לפתע נזכר, משוחח בנייד עם האיש שנמצא לבד, זורק מילת עידוד לשכן ושולח ברכה ותודה לצוותים הרפואיים האמיצים שבחזית נלחמים.
וכאבא לשלושה וסבא לשמונה, לצד המצב הבלתי נתפס, היום יותר מתמיד אני מרגיש מבורך - מוצף בהרבה חיבה ודאגה, וזאת למרות שהחיבוק בקרוב איננו נראה.
אינני אדם מאמין, אבל בכל יום מייחל לעצמי את הכוחות של אתמול כדי, שאוכל לעשות היום את שעשיתי אתמול, ושאמשיך לאחוז ברוח צעירה לנצח.
ובימים טרופים אלה אוסיף: ו״שלא אזדקק למישהו שיקבל החלטה במקומי - למה שטוב לי ולהמשך קיומי״.
אמן!
