"הבנתי שמי שלא מתפתח נובל"

בשבוע הבא, בשעה שבע וחצי בבוקר, אחרי שתחלוף הסערה שגרמה לדחייתו, תתייצב אורית אלמליח על קו הזינוק של מרתון טבריה ואם הכל יתנהל כמתוכנן היא תסיים אותו ארבע שעות אחרי, בקו הסיום של 42.2 קילומטר. ארבע שעות רצופות של ריצה, ללא מוזיקה וללא הסחות דעת, רק היא והמחשבות שלה. "יש כאלה שרצים עם מוזיקה, אבל אני מעדיפה שלא. זה הזמן שלי לעצמי, אני יכולה לחשוב על הכל או לא לחשוב על כלום ולעבור איזשהו תהליך של מדיטציה עם עצמי, הראש נקי לגמרי. זה לא יהיה קל, אבל כל העניין הוא לעשות את זה למרות הקושי והתגבר עליו" היא אומרת. זהו המרתון השלישי שלה, את השניים הראשונים עשתה בחו"ל ולכן הייתה ללא בעלה יגאל וילדיה עידו (18) ומיכל (15). הפעם גם הם יהיו שם ויחכו לה, לפי בקשתה, קילומטר אחד לפני הסיום: "כי זה החלק שהוא הכי קשה ואם אני אראה אותם זה מאוד יחזק אותי. אני לא באה לנצח, אבל המטרה היא לשפר את התוצאה הקודמת שלי. השאיפה היא כל הזמן להשתפר וזה מדהים, כי רגע אחד זה נראה לי לגמרי בלתי אפשרי ודקה אחרי הסיום ברור לי שאני יכולה לעשות יותר".

"מאחורי כל מרתון מסתתר הסיפור שלי"

היא בת 44 אדריכלית ומעצבת פנים ובחיידק הריצה, כפי שהיא קוראת לו, היא נדבקה לגמרי במקרה לפני ארבע שנים, בעיצומו של משבר גיל ה-40. "התחלתי מאפס, אף פעם לא רצתי קודם, אבל תמיד קינאתי באלה שכן ורציתי לנסות" היא מספרת. אלמליח הצטרפה לקבוצת חובבים ביבנה ואחרי תקופת הסתגלות החלה להגדיל את המרחקים שלה. "בכל פעם שהתקדמתי הרגשתי שאני רוצה עוד ועוד. מה שהחזיק אותי בתקופה הראשונה, שהיא מאוד לא קלה, היו חברי הקבוצה. ניסיתי כמה פעמים לרוץ לבד, אבל זה לא הלך לי. בקבוצה כולם מדברנים אחד את השני ונותנים כוח, זה כוחה של הקבוצה ובלעדיה לא הייתי מצליחה לעשות את זה". תוך מספר חודשים היא הרגישה שהקבוצה המקומית כבר לא מספיקה ועברה להתאמן עם קבוצה בתל אביב. בתום שנה של אימונים וריצות שלוש פעמים בשבוע, כבר עשתה אלמליח את חצי המרתון הראשון שלה, שרק פתח לה את התיאבון לקראת הבאים בתור. היא נרשמה לקבוצת ריצה מקצועית יותר והגיעה אל המאמן עם בקשה אחת לבד: "אמרתי לו שאני רוצה לרוץ מרתון ושאלתי אם הוא מסוגל להביא אותי לשם, הוא אמר 'בוודאי'. מאז כבר שלוש שנים אני שם, האימונים הם מאוד אינטנסיביים, בעיקר לקראת תחרויות. בחודשים האחרונים אנחנו רצים כמעט כל יום ומשלבים את זה גם עם אימונים אחרים. אלה ריצות ארוכות הרבה יותר, עם עומס גדול יותר. בכלל, כל שגרת החיים שלי סובבת עכשיו סביב המרתון, אם זה מבחינת שעות שינה ואוכל וכל האווירה בבית השתנתה".

איך מגיבים הבעל והילדים לכל זה?

"עברנו תהליך והיום אני יכולה להגיד שאנחנו במצב טוב והם מאוד מפרגנים ומעודדים. ההתחלה הייתה קצת קשה, בעיקר מבחינת הילדים. הם הורגלו שאני כאן סביבם כל הזמן ופתאום נכחתי פחות. זה לא מצא חן בעיניהם והם אמרו את הכל בפרצוף, בלי פילטרים. הסברתי גם את עצמי, את המקום שאני באה ממנו ולאט-לאט זה חלחל גם אליהם. אני חושבת שהם גם למדו לקבל את זה הם רואים את השינוי שזה מביא עימו, זה עושה טוב לכולם".

זה, כאמור, המרתון השלישי שבו תיקח אורית חלק. את הראשון עשתה באמסטרדם ואת תחושת הסיפוק והגאווה, שהיא חשה לאחריו החליטה אורית להנציח על גופה, בדמות קעקוע של כנפיים.

"זה מסמן את מה שאני מאמינה בו. הרצון הזה לפרוש כנפיים ולעוף, להתקדם כל הזמן והכי גבוה שאפשר" היא מסבירה. גם אחרי המרתון השני, שנערך בוינה, החליטה אורית לשמר את המסרות ועשתה על גבה קעקוע של חץ: "הוא מסמן עבורי לכוון מטרה ולעשות את הכל כדי להגיע אליה".

בתום מרתון טבריה היא תתייצב שוב אצל המקעקע שלה והפעם תכתוב על גופה את המילה 'אהבה'. "האימונים לקראת המרתון הזה היו חוויה אחרת לגמרי. זה היה מעין מסע שבו הרגשתי שאני מקבלת המון אהבה וגם נתתי אהבה. יצא שמאחורי כל מרתון מסתתר הסיפור שלי ואני רוצה שהסיפורים האלה יישארו איתי לתמיד, ויזכירו לי תמיד את החוויות שעברתי".

"התעוררנו על החיים"

במקביל שינתה אורית גם את התזונה שלה לחלוטין ואחרי שנים ארוכות של צמחונות היא עברה להיות טבעונית. גם השינוי הזה לא התקבל בצורה חלקה אצל ילדיה. "כמה חודשים אחרי שעברתי לטבעונות גילו לי צליאק, אז נאלצתי לוותר גם על הגלוטן וזה לא היה קל, אבל השינוי הוא לטובה" היא אומרת. "אני צמחונית ממניעים אידיאולוגיים ובגלל שאני המבשלת העיקרית בבית, כולם נאלצים להתגמש סביב זה. אני לא מוכנה לבשל בשר ועוף או כל דבר דומה, אפילו בסופר אני מתקשה לעבור דרך מחלקת הבשרים. הילדים התמרדו בהתחלה, אבל אני לא מגבילה אותם. הם יכולים לאכול מה שהם רוצים ואוהבים, גם בבית, רק שאני לא מוכנה לבשל את זה. למזלי הם כבר ילדים גדולים, אז הם מכינים לעצמם עצמאית. אם אוכלים בחוץ יש להם יד חופשית לבחור כל העולה על רוחם. אני מאוד מכבדת את הבחירה שלהם והם למדו לקבל ולכבד את הדרך שלי. אנחנו נמצאים בתהליך כבר ארבע שנים וזה מצריך המון סבלנות, אבל בסוף זה משתלם".

ההתמכרות הזאת לריצה פתחה בפני אורית גם אפיקים חדשים והובילה לשינויים בתחום האישי ובקריירה. "פתאום כשאת משיגה דברים שנראו לך בלתי אפשריים, את לומדת על הכוח שיש בך ומשליכה את זה גם למקומות אחרים, שהם לאו-דווקא ספורט" היא מסבירה.

כמו מה למשל?

"כל תפיסת החיים משתנה כי הבנתי שבזכות התמדה משיגים דברים. אני חושבת שגם ההתנהלות מול הילדים היא אחרת לגמרי, התקשורת הרבה יותר טובה. בעלי ואני הולכים לסדנאות בכל מיני תחומים, על מנת לרכוש עוד ועוד ידע וכלים. שנים חלמתי להיות עצמאית, אבל אף פעם לא היה לי את האומץ, היום אני עושה את זה. בעלי די ג'י כבר למעלה מ-25 שנה ויש גם דחיפה רצינית בעסק שלו. אני מרגישה שאחרי שנים ארוכות, שבהן היינו בסוג של תרדמת, פתאום התעוררנו על החיים".

מה מבינים פתאום בגיל 40?

"התחתנתי מוקדם ואז נולדו הילדים והייתי כולי שם, בתוך הטיפול בהם וסביב הבית. העבודה הייתה רק למטרות פרנסה ולא מעבר. הזמן חולף, הילדים גדלים ופתאום את מבינה שהחיים הם לא רק לגדל ילדים, הם גם צריכים אותי הרבה פחות. ככה התחיל תהליך של שינוי, אני כבר לא שוקטת על השמרים ומחפשת כל הזמן את היעד הבא. בגיל 44 אני מרגישה שהשתפרתי מכל הבחינות. הבנתי שמי שלא מתפתח נובל, ויש לנו כל כך הרבה שנים לחיות, אז לא חבל?!".