מרחוב הדרור לאוניברסיטת ניו-יורק

כשהיה בן 14 שיחק אדי וינר (אז פלוטניקוב) כדורגל בקבוצת מכבי יבנה וצפו לו עתיד מזהיר. אלא שאז, כמעט במקרה, הוא השתתף מטעם בית הספר גינסבורג 'האורן' בו למד, בתחרות אתלטיקה אזורית. "ידעתי שאני מהיר וקופץ רחוק, אבל לא ציפיתי לתוצאות אותם השגתי" הוא מספר. באותה התחרות הוא זכה במקום הראשון ב-80 מטר וגם בתחרות קפיצה למרחק ועלה לתחרות המחוזית ואז לארצית. בארצית הייתי שני ב-80 מטר ושני ברחוק ואז אמרתי לעצמי 'וואלה, מסתבר שאני טוב באתלטיקה'. עד אז התמקדתי רק בכדורגל, אבל כשראיתי שיש כאן משהו מעבר זנחתי את המגרש והתחלתי לפתח את תחום האתלטיקה". הוא לקח מאמן פרטי, התאמן חמש פעמים בשבוע, החל להשתתף בתחרויות. כשהיה בכיתה י"א קיבל הצעה לעבור לפנימיית וינגייט משיאן ישראל בקפיצה במוט אלכס אברבוך, שבאותה תקופה פתח שם תכנית חדשה וחיפש לצרף אליה אתלטים צעירים".

התלבטת?

"לא, האמת שלא התלבטתי ולא ראיתי קושי בקבלת ההחלטה. נכון שהמשמעות של זה הייתה לעזוב את בית הספר, את המשפחה והחברים, אבל מבחינתי זה היה אתגר. לא יכולתי לייחל למשהו טוב יותר, זו הייתה הזדמנות להתפתח, ללמוד ולהיות מוקף בספורטאים צעירים. בסופי שבוע הגעתי הביתה, למשפחה ולחברים".

במהלך האימונים זיהה אברבוך את הפוטנציאל של וינר ומידי פעם נתן לו להתנסות בקפיצה במוט. תוך זמן קצר ולאחר אימונים מפרכים, הגיע וינר לאליפות עולם עד גיל  17 ב-100 מטר וחזר משם עם תחושת אכזבה. "הבנתי שאין לי סיכוי בתחום הזה כי לא עליתי אפילו מהמוקדמות. למרות שהייתי אז הילד הכי מהיר בישראל, לתחרויות בסדר גודל כזה זה לא הספיק. אז עשיתי חושבים מחדש והחלטתי ללכת על קפיצה במוט, הרגשתי שזה תחום שאוכל להתפתח בו יותר ולהתקדם". וינר התגייס לצבא כספורטאי מצטיין והמשיך להתפתח, לשפר ולהתקדם. בשנת 2015 השתתף באליפות אירופה בקפיצה במוט עד גיל 19 והייתה זו התחרות הגדולה הראשונה שבה הוא לקח חלק. בקיץ 2017 השתתף שוב תחרות והיה נגיעה מהגמר.

אחרי שהשתחרר מהצבא התחיל לבדוק אופציות המשלבות לימודים גבוהים ואימונים, אך לא מצא בארץ מקום שמשלב בין השניים. "בארץ אין מלגות לימודים לאתלטים וגם הדברים מתפזרים בין כמה מקומות. אתה לומד במקום אחד ומתאמן במקום אחר והשילוב הזה הוא מאוד מקשה. אז החלטתי לטוס לארצות הברית ולבחון שם את האופציות. באוניברסיטאות בארצות הברית הכל נעשה במקום אחד. אתה חי בשטח האוניברסיטה, לומד, מתאמן, אוכל ובמקביל משתתף בתחרויות. מעבר לזה מקבלים מלגה מלאה, מאוד אוהבים שם סטודנטים מארצות זרות והולכים לקראתם".

איך זה נעשה בפועל?

"אני בחנתי מספר אופציות ובסוף החלטתי להגיע לניו-יוק, כי זו עיר שהכי משכה אותי. עשיתי פסיכומטרי אמריקאי ועברתי אותו. במקביל שלחתי להם סרטונים שלי מאימונים ותחרויות ויש להם אופציה לבדוק באינטרנט את התוצאות שלי בקפיצה במוט של כל השנים. וזהו, התקבלתי.

בינואר האחרון החל וינר ללמוד תקשורת באוניברסיטת ניו-יורק ובמקביל המשיך להתאמן וזכה בשתי אליפויות של ניו יורק, אחת נערכה בחודש פברואר האחרון והשנייה בחודש שעבר. השבוע קבע שיא אישי חדש שהיוו את תוצאת הסף שהכניסה אותו לאליפות הבלקן שתתקיים בעוד חודש בבולגריה ובה הוא ייצג את מדינת ישראל. "שזה נהדר, תמיד כיף לייצג את ישראל" הוא אומר.

איך נראה סדר היום שלך?

"עמוס, אבל עמוס בקטע טוב ודומה מאוד למה שאני מכיר מוינגייט. אני קם בבוקר ואם יש לימודים מוקדם אז הולך ללמוד ומתאמן בערב, אחרי האימונים הולך לספרייה ללמוד ולעשות שיעורים ועבודות. אם אין לימודי בוקר אז היום מתחיל באימונים ומשם אני ממשיך ללימודים. בסופי השבוע אני מתחרה".

למה בחרת ללמוד דווקא תקשורת?

"תמיד אהבתי את התחום הזה, עוד כשהייתי בתיכון ביבנה למדתי תקשורת ומאוד התחברתי. בעתיד הייתי שמח לשלב את שתי האהבות שלי ואולי להיות כתב ספורט. בינתיים יש לי גם ערוץ ביוטיוב EddieStyle שבו אני מספר על המסע שלי לארצות הברית ומשתף את העוקבים בתחושות וחוויות".

בסוף אוגוסט יחזור וינר לארצות הברית, בימים אלה הוא מחפש לעצמו מקום חדש ללמוד בו ומנסה לשפר הישגים ספורטיביים כדי להתקבל לאוניברסיטה הטובה ביותר.

למה עזבת את האוניברסיטה בניו יורק?

"הרגשתי שהרמה באתלטיקה היא לא מספיק גבוהה ושהמאמן לא מספיק מבין ומקדם. האמת שזו הייתה התלבטות כי כשאמרתי להם שאני רוצה לחפש מקום אחר הם אמרו שלוקחים לי את המלגה. התייעצתי עם ההורים שהמליצו  לי לא לוותר על המלגה ולהישאר שם, אבל התעקשתי ובסוף חתמתי על ויתור. הלימודים חשובים, אבל כרגע הספורט חשוב יותר".

מה התכניות שלך להמשך?

"אני רוצה להגיע לאוניברסיטת סיאטל, כי המאמן שם הוא שיאן ארצות הברית בקפיצה במוט ולכן אני עושה את מרב המאמצים כדי לשפר תוצאות ולהתקבל. היעד הוא כמובן אולימפיאדת טוקיו, ובשביל להגיע אליה אני צריך לקפוץ מינימום 5.70 מ', היום אני עומד על 5.21 מ'. אז יש לי עוד דרך לעשות, אבל אני תמיד זוכר למה התחלתי את כל המסע הזה".

את הימים של חופשת המולדת בארץ חשב וינר לנצל להרצאות בפני תלמידי בתי הספר ביבנה, אולם החופש הגדול שיבש את תכניותיו. "לכן היה לי חשוב לעשות את הכתבה הזאת, לא כדי לפאר את עצמי או להציג את ההישגים שלי, אלא כדי להעביר מסר לבני הנוער שהכל אפשרי. כשהייתי במכבי יבנה היו איתי כ-20 ספורטאים צעירים, חלקם הגדול עם פוטנציאל אדיר, אבל כשאני מסתכל היום אף אחד מהם לא  עוסק בזה ואותי זה מאוד מעציב.

איזה מסר תרצה להעביר לצעירים?

"אני רוצה שידעו שיש אופציה לטוס לחו"ל ולקבל מלגה מלאה, ללמוד ותפתח בתחום הספורט. האוניברסיטאות בארצות הברית מקבלות סטודנטים מהארץ בזרועות פתוחות, גם סטודנטים שאינם ספורטאים אגב. אני, אדי מרחוב הדרור ביבנה, הגעתי לניו-יורק. אני רוצה שיתסכלו עליי ויגידו לעצמם 'אם אדי יכול, אז גם אני יכול'. יש בצעירים של העיר שלנו המון פוטנציאל, שלצערי ברוב המקרים לא מתממש. אם הם יאמינו בעצמם, יתמידו ויכירו את האופציות הפתוחות בפניהם, השמיים הם הגבול".