תנסו לעצור אותה

עורכת הדין סמדר כהן היא בהחלט דמות לא שגרתית. היא דתיה, אם חד הורית לתאומות בנות 8, אחת מעורכות הדין הבולטות בארץ בתחום האזרחי-מסחרי ופעילת ציבור נמרצת. "אפשר בהחלט להסיק מזה שיש לי עמוד שדרה" היא אומרת בפתח דבריה "אני לא חוששת לעמוד מאחורי ההחלטות שלי ולבצע, גם כשמדובר בהחלטות לא שגרתיות".

השבוע היא הודיעה על הצטרפותה למאיר שטרית, המועמד לראשות עיריית יבנה. לא קל היה לשכנע אותה לקפוץ לתוך הזירה הפוליטית, שלדבריה כלל לא מעניינת אותה. "לא הצטרפתי בקלות, היה לי חשוב קודם כל לדעת שיש למאיר תכניות לגבי העתיד של העיר בנושא החינוך והפיתוח ושיש איזון בין הפיתוח לרווחת התושבים, כדי שדבר אחד לא יבוא על חשבון השני".

והתרשמת שיש?

"התרשמתי שאכן יש לו תכניות רציניות והוא רואה את רווחת התושבים על כל היבטיה, וחינוך זה רק אחד מההיבטים, לנגד עיניו. אני תומכת בו לא כדי להיכנס למועצה, אין לי שום עניין. אני עושה את זה כדי שתהיה לי הזדמנות לקדם מה שקרוב לליבי, ואני משוכנעת שתינתן לי האפשרות. מאיר פתוח ליוזמות ואנחנו רואים את הדברים עין בעין. התרשמתי ממנו לטובה, הוא איש מוכשר בצורה בלתי רגילה".

ההצטרפות של רונית וזהבה השפיעה על ההחלטה שלך?

"בהחלט כן. חורה לי שאין שום דמות נשית בצמרת הרשימה של גוב ארי. אנחנו בשנת 2018 למען השם, לא נמצאה אפילו אישה אחת מוכשרת?! אני בן אדם חברתי, בראש ובראשונה. כל תפיסת העולם שלי נובעת מהעובדה שאני חושבת שחייבת להיות הגינות בסיסית בין בני אדם וחייב להיות שוויון בין בני אדם. לא סתם כמילים ריקות מתוכן, אלא ליישם את זה בפעול. גם ייצוג נשי זה חלק מהעניין הזה. מה שאהבתי אצל מאיר זה לא רק שהוא אינו מפחד לצרף נשים, הוא גם מעודד אותן להיות במקומות ריאליים. בעיני זו נקודת זכות אדירה והיא משתלבת עם החזון שלי ועם מה שאני רואה נכון".

את מגדירה את עצמך כפמיניסטית?

"אחרי הכל אני פמיניסטית, אבל אני לא בעד לשרוף חזיות. קודם כל כי הן נחוצות ושנית כי זה נורא יקר. יחד עם זאת, אני חושבת שנשים צריכות להישאר נשים. המהפכה הפמיניסטית גרמה לנו עוול, במידה מסוימת, כי היא יצרה איזשהו מודל שלפיו נשים 'מתחפשות' לגברים ולא משמרות את הנשיות. אני חושבת שכל מין כבודו במקומו מונח וכן, יש הבדלים בין נשים לגברים ולכל אחד מהם יש יתרונות אדירים וגם חסרונות. צריך לקחת את היתרונות הנשיים ואפשר להתנהל בעולם הזה ולנצח בו באמצעות תכונות נשיות כמו תקשורת, אמפתיה לזולת והכלה. לא צריך לדפוק על השולחן כל הזמן, כי בפעם העשירית היד כואבת וזה לא ממש יעיל. אני, למשל, לא מעורכות הדין שמנופפות באצבע ומשתמשות בכוחניות ובטון מאיים, ממש לא. אני בעד עדינות וחכמה, זו שיטה הרבה יותר יעילה. שלא יעלבו עכשיו הגברים, זה לא שאני אומרת שהם אלימים יותר. אבל כן, בהחלט יש התנהלות שהיא גברית ויש התנהלות נשית".

למה לא הלכת להיות האישה האחת אצל גוב ארי?

"מבחינתי זה לא בא בחשבון. אני חושבת שהוא עשה רבות למען יבנה, אבל הגיע הזמן שהוא יניח את המפתחות. צריך להזרים כאן דם חדש. מעבר לזה שאני חושבת שהתפיסה שלו, בכל מה שקשור להתפתחות של העיר ולסדרי העדיפויות, היא שגויה. הוא היה ראש עיר 20 שנה ואני חושבת שמה שהיה הוא שיהיה. יכול להיות שנזכה לעוד כמה בניינים, עוד שכונה חדשה ועוד כמה כיכרות, אבל התפיסה שלי היא אחרת לגמרי. אני מעריכה את מה שהוא עושה, אבל לא רואה את הדברים עין בעין. אני בוחנת את העשייה שלו לפי מה שאני רואה בשטח, ולא מסתמכת על המצה, כי מסתבר שהוא אינו מלמד דבר וחצי דבר".

 ייצגת לא פעם תושבים בתביעות שלהם מול העירייה. יש שיגידו שמדובר במהלך של סגירת חשבונות ומניעים אישיים.

"שיגידו, זה קשקוש. אין לי שום דבר עם גוב ארי ואין לי חשבונות ישנים לסגור. אני לא נגד אף אחד, אני תמיד בעד. יש מעט מאוד דברים בעולם שאני יכולה להגיד שאני נגדם. כלומר, אני נאבקת בעד מה שנכון וצודק בעיני. כשאני מזהה מטרה ראויה אני פועלת למענה. לפעמים אלה תיקים שהעירייה רואה אותם אחרת, זאת העבודה. אני לא תופסת את עצמי נגד העירייה, אני תופסת את עצמי כמי שרוצה לקדם נושא מסוים שאני חושבת שהוא נכון וראוי ואני משרתת את הקלחות שלי".

ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שניצחת ברוב המכריע של המאבקים מול העירייה.

"בהחלט כן. אני לא מפחדת להילחם עבור המטרות שנראות לי נכונות וצודקות, בין אם זה בזירה המשפטית ובין אם זה בזירות אחרות. אני רואה לנגד עיני מטרה ואני חותרת לעברה ומשתדלת לא לתת לכל רעשי הרקע להסיט אותי.  אנשים תמיד ידברו וזה לא מעניין, אני לא מתעכבת ומתייחסת לזה כמו אל מוזיקת מעליות. אגב, קרה שלא הסכמתי לייצג גם נגד העירייה כי חשבתי שהם טועים. אני לא ששה אלי קרב ונלחמת רק עבור מה שנראה לי נכון וצודק. לא כול מלחמה ראוי להילחם, גם אם אני חושבת שאני יכולה לנצח אותה".

"אני מאמינה שבזכות בנותיי אני בחיים"

כהן היא, כאמור, אם חד הורית לתאומות בבנות 8. בגיל 39 עשתה צעד לא שגרתי נוסף והחליטה להביא לעולם ילד לבדה, על אף היותה דתיה. "זה לא מתנגש מבחינה הלכתית, לחלוטין לא, אבל בקהילה שבה אני חיה זה בהחלט לא משהו רגיל. זה לא נפוץ בקהילה הדתית שמגיעה בחורה ואומרת 'ככה אני רוצה'. התחלתי טיפולים וכולם חשבו שיצאתי מדעתי, אבל ידעתי שאני עושה נכון"

איך המשפחה שלך קיבלה את זה?

"במאה אחוז, הם סומכים עליי בעיניים עצומות ונתנו לי גיבוי מלא. זאת הייתה ההחלטה שלי ואני עומדת מאחוריה ושלמה איתה לחלוטין. היום אפילו הרבה יותר. אני, כמובן, לא פוסלת זוגיות".

את ההחלטה הזאת קיבלה כהן בשיא הקריירה שלה, כשבאותה תקופה היא החזיקה משרד עצמאי בתל אביב וטיפלה בלקוחות גדולים ומוכרים. ההיריון היה מורכב והיא ילדה הרבה לפני הזמן בניתוח חירום. "הייתה לי רעלת הריון מאוד קשה וההידרדרות הייתה מהירה. בניתוח היו בטוחים שהם מאבדים את שלושתנו. שמעתי את הרופאה אומרת: 'אין מה לעשות יותר, תקראו למשפחה'. לי היה ברור באותו רגע שאני אשרוד ושאנחנו נהיה בסדר. אני בן אדם מאמין והאמנתי שאני צריכה להביא את הבנות הללו לעולם. אני גם מאמינה שבזכות בנותיי אני בחיים".

התאומות הועברו לטיפול נמרץ, אחת מהן גם עברה החייאה ולאחר מכן היו שלושה חודשים בפגייה. "בהתחלה לא נתנו להן סיכוי, אבל למרות המצב הקשה ידעתי שיהיה בסדר".

מה מצבן היום?

"היום הן בריאות ומאושרות, כל הבעיות נפתרו באופן כמעט נסי. אז ברור שההתפתחות שלהן הייתה איטית יותר, אבל הן השלימו פערים. זה היה תהליך מורכב וקשה, שדרש מאתנו הרבה השקעה והתמדה".

בתוך כל זה המשיכה כהן לנהל את המשרד שלה בתל אביב ולאחר שמצבה הבריאותי התייצב היא גם חזרה לפקוד אותו על בסיס יומי. "אחרי שהתאוששתי קצת חזרתי לעבוד והכרתי מקרוב מאוד את צומת ראשון, שם הייתי עושה באופן קבוע פרסה וחוזרת ליבנה, כי תמיד איכשהו קרה משהו בבית ונאלצתי לחזור. אז החלטתי שזה מתיש מידי והעברתי את כל הפעילות שלי ליבנה. יש לי לקוחות מכל הארץ והתקשרות בינינו היא בעיקר אינטרנטית, ככה זה עובד היום. אני מייצגת גופים מאוד גדולים, ונוצרה בינינו מערכת של אמון. לפעמים הם מטריחים את עצמם ומגיעים ליבנה".

ומה אומרים?

"בשוק, בדרך כלל. כי מי שמגיע אליי מהמרכז עובר דרך השכונות הוותיקות והמצב שם לא מתקבל על הדעת. הרבה לא השתנה שם בשנים האחרונות, אם בכלל. יש טפטופים של פיתוח, אבל אין סיבה שזה ייקח כל כך הרבה זמן. אין סיבה שאנשים יחיו בשכונות עוני. לא הגיוני שחלק אחד של העיר נראה כמו פרסומת ליבנה ובחלק אחר יש הזנחה פושעת, אי אפשר לכנות את זה בשום שם אחר".

למשל?

"אתה תמצא שם גני שעשועים בלי הצללה, בעוד שבשכונות האחרות מחליפים פרחים בפעם השלישי. במדינה חמה כמו שלנו הצללה היא כמעט דבר בריאותי, למה הילדים שם לא זכאים להגן על גופם מפני השמש?! בעצמאות האחרון יצא לי לעשות סיבוב בכמה שכונות. נכנסתי לירוקה ושם שמחה וששון, תאורה יפה וזהרת, כיכרות מקושטות, ממש היי-טק. עברתי לדרור ושם נתקלתי בנורות משנות ה-70, שלא ממש מאירות. העמקתי לתוך השכונות הוותיקות ואין אפילו נורה אחת. אי אפשר היה לפספס את זה. אז זה אומנם סימבולי, אבל זה מבטא איזושהי מציאות. גם לשכונות הוותיקות מגיע פיתוח וקידמה ודברים מאוד אלמנטריים, שיש בשכונות האחרות".

כהן מספרת כי באחד מהסיורים המקריים שלה בשכונה הוותיקה היא נתקלה בחבורה של נערים צעירים, שישבו בגן השעשועים ושתו בירה. "אפילו לא בני 13. ניגשתי לאחד מהם ושאלתי 'למה?' הוא אמר לי: 'כי אין לי עתיד'. פשוט ככה. ואני התכווצתי, איך יכול להיות שהגענו למצב שילד יחשוב שבגלל תנאי חייו אין לו עתיד. אנחנו באמת לא יכולים לתת לו שום אלטרנטיבה שתצמיח אותו?".

מה האלטרנטיבות שאת מציעה?

"יש היום פרויקטים אדירים ברחבי הארץ. אני עצמי הכשרתי מקלטים בראשון לציון לטובת בני הנוער. העירייה גייסה מתנדבים ודאגה שיהיה לנערים הללו מקום ומענה כדי לתת להם תעסוקה ותקווה. רובם באים ממשפחות מרובת ילדים, אין להם מקום בבית, אז הם מוצאים את עצמם ברחובות. אין מודעות ואין כסף לחוגים ולפעילויות העשרה בשעות הפנאי. הרשות המקומית חייבת להזרים תקציבים לדברים הללו ולספק את זה לבני הנוער שלה. גוב ארי מנהל את העיר הזאת לתפארת, אבל אין לו חזון שלוקח את התושבים בחשבון. נראות זה חשוב, אבל זה לחלוטין לא העיקר. אני רוצה לראות בראשות העיר מישהו שרואה את רווחת התושבים לנגד עיניו. אני רוצה לראות עיר שבסדר העדיפויות שלה זה קודם כל חינוך, בראש ובראשונה".

מה את חושבת בנושא החינוך באמת?

"יבנה הידרדרה ממקום מאוד טוב למקומות בינוניים ומטה. אני לא מטפלת בעתירות בתחום החינוך, אבל נתקלתי בשנתיים האחרונות בתופעה מדהימה. אני מקבלת אינספור פניות מהורים מודאגים, שמרגישים שבתי הספר רוצים להקיא את הילד שלהם החוצה, כדי לשמור על ממוצע ציונים גבוה. מסתבר שילד שקשה לו אין לי סיכוי לזכות בחינוך ביבנה. לא מדובר כאן בפנייה אחת או שתיים, אלא בעשרות רבות של פניות של הורים שמקבלים תחושה שהילד שלהם לא רצוי".

ומה את אומרת להם?

"אני מפנה אותם לגורמים הרלוונטיים כי אני לא מתעסקת בזה, אבל ממש התחיל לדגדג לי באצבעות לטפל בעניין הזה. בעיני זו כמעט מעילה בהסכם הזה שבין האזרח לעירו ובין אזרח למדינתו, עד כדי כך. לפעמים אנשים עוצרים אותי ברחוב ומספרים לי על מקרים וכואב לי הלב, באמת. צריך שתהיה כאן רוח המפקד, שאומרת שאנחנו לא מוותרים על אף ילד וכולם יגיעו לקו הגמר. רוח המפקד צריכה להתבטא בתקציבים ובכך ששמים את מערכת החינוך בראש סדר העדיפויות. צריך להשקיע בחינוך, זה העתיד שלנו ואין לנו זכות קיום אם לא נשקיע בו".

גוב ארי מחזיק אצלו שנים את תיק החינוך. זה דווקא אומר שהוא נותן לזה דגש וטיפול אישי, לא?

"אין כאן מספיק השקעה בחינוך, אלה העובדות. חינוך בעיני זה לא רק לשמר את הציונים הגבוהים, זה לראות קודם כל בני אדם. ילד יכול להתקשות מאוד בתחום מסוים, אבל לגלות יכולות פנומנאליות בתחום אחר. אני לא אשת חינוך, אבל תפיסת החינוך שלי אומרת שצריך לעודד כל ילד להגיע למקסימום שהוא יכול ולא משנה באיזה תחום. צריך להשקיע תקציבים ביום לימודים ארוך וארוחה חמה. בעבר בית הספר נאלץ להיצמד לשיטת חינוך אחת. היום יש הרבה יותר חופש פעולה וצריך לחדש ולרענן. להפוך את בתי הספר לאנושיים יותר ופחות לתעשייה של ציונים. התפקיד שלנו כחברה ובטח כרשות מקומית זה לעודד את הילדים הללו ולא לגרום להם לנשור".

ועכשיו את רוצה להשפיע מבפנים?

"בהחלט. אין לי שום עניין להיות חברת מועצה, אני לא בן אדם פוליטי, אני בן אדם חברתי יותר מכל דבר אחר. כן הייתי רוצה להשפיע בנושאים שהם קרובים לליבי, שהם החינוך, ושוויון ומניעת אפליה.  אני מקווה שמאיר ייבחר כי אם יש דבר אחד שאני באמת מאמינה בו הוא שהתושב והחינוך הם בראש מעייניו. מאיר עשה מהפכה בתחום החינוך ביבנה ואין שום סיבה שהוא לא יעשה את זה שוב".