עמוק בשטח האויב

ביום חמישי האחרון, צעד נועם כוכב מיבנה 40 ק"מ ברגל, נושא על גבו משקל כבד מאוד המתקרב למשקל גופו. כך למעשה מסתיימת הכשרתם הממושכת של לוחמי פלס"ר 7, יחידה מובחרת שתפקידה הייעודי הוא איסוף מודיעין קרבי מתוך שטח האויב בזמן לחימה עבור חיל השיריון. 

המסע המסכם לאור ירח ונצנצים (סטיקלייטים), בסיומו זוכים הלוחמים לסיכת הלוחם, מציין את רגע השיא במסלול ההכשרה הממושך. את המסע הלוחמים לא עוברים לבד. מעבר למפקדים המלווים אותם לאורך כל הדרך, גם "האחים הגדולים" הצטרפו לחלק האחרון של המסע וליוו אותם עד נקודת הסיום בה חיכו להם המשפחות.

הכשרת הפלס"ר מגוונת ומקצועית. מצד אחד צריכים הלוחמים להכיר את יכולות הטנק, את הצרכים שלו, כי לפני הכל הם משמשים כ"עיניים של החטיבה הצופה שלפני הטנק". מצד שני, כלוחמים בשטח, הם צריכים לעבור הכשרת לוחמי חיל רגלים ברמה גבוהה כיוון שהם נכנסים כפלוגה בודדת אל שטח האויב לפני כל הכוחות האחרים. את ההכשרה הזו הם עוברים בשיתוף עם סיירת אגוז.

בנוסף עליהם לפתח יכולות של איסוף קרבי והסוואה כדי לאסוף מודיעין בשביל הכוחות מאחור וכוחות הטנקים. הפלס"ר מבצעת בעת מלחמה משימות נוספות כדוגמת סיור, ניווט, ניתוב כוחות, הולכה והכוונה של טנקים או מסוקי קרב, הפעלת אש, ארטילריה וטיווח, גילוי וזיהוי של אב"כ ועוד.

בקושי אוכלים

נועם כוכב, בן 19, חלם עוד בתיכון להגיע לסיירת מטכ"ל אך שובץ בחיל השריון ומשם בפלס"ר. כשהוצע לו לעבור גיבוש נוסף לסיירת מטכ"ל, ויתר. בפלס"ר הרגיש בבית. "פשוט זרמתי", הוא מספר, "רציתי להגיע למקום טוב כמה שיותר מהר. רציתי סיירת. כשהגעתי לשריון, התחלתי להתעניין ביחידה ולשמוע עליה דברים טובים. יש לי חבר שנה מעלי שסיפר לי על היחידה דברים מאוד טובים, וזה נתן לי יותר עניין ומוטיבציה לעבור את הגיבוש".

מה משך אותך ליחידה?

"אהבתי את הרעיון שהצוותים מאוד קטנים ושיש רעות מאוד גדולה בין כל החיילים. זה משהו מאוד משמעותי וחשוב ביחידה. מספר האנשים מאוד מצומצם, ומכירים כל בן אדם בצורה מאוד מעמיקה. כשעלינו לאוטובוס לאחר הגיבוש, שיננו את השמות של האמהות אחד של השני, המפקדים הכריחו אותנו לעשות את זה כי הם ידעו שאנחנו הולכים להכיר אחד את השני בצורה כזאת. זה הכי כיף בעולם שאחרי כל כך הרבה זמן בו אנחנו בקושי אוכלים, לא ישנים וסוחבים משקל מאוד כבד, אני נמצא עם החברים שלי. זה מאוד מקל על העניין. יש לנו צחוקים אחד עם השני וזיכרונות שלא היו לי עם אף אחד אחר". 

הראיון הזה מתקיים לפני המסע האחרון של40 ק"מ. איך נערכים לצעדה כה תובענית?

"במשך כל השנה הזו אני רק חושב על הסוף, על לראות את המשפחה בקצה המסלול. בקילומטרים האחרונים מצטרפים אלינו בני משפחה ודוחפים אותנו. בכל שלב במסלול אתה שומע שמועות על הדבר הבא, אתה מפחד, אבל בסוף עובר את זה בהצלחה".

אלו קשיים הפתיעו אותך במסלול? איך התמודדת איתם?

"לסחוב משקלים כבדים לאורך מרחק מאוד גדול, מרחקים שלא חשבתי שאצליח לעשות".

האם היה שלב שהרגשת שאתה על סף שבירה? מה עושים בסיטואציות שכאלה?

"היה שלב כזה בתחילת המסלול. בטירונות פחות מתעסקים ביחידה אלא מתעסקים בעיקר במשמעת. רק התגייסת, אתה רחוק מהבית, אין מה שמחזיק אותך, לא מחזיקים טלפון סלולרי אף פעם. המעבר מהאזרחות לצבא הוא מעבר לחיים אחרים לגמרי, ומה שהחזיק אותי זה החברים ביחידה. החברים שלי מהצבא והמשפחה שאמרו שבסוף זה ישתלם ואני אראה שזה יעזור לי לאורך זמן בחיים, שההתחלה הכי קשה. אמנם זה הפך להיות הרבה יותר פיזי בהמשך, אבל הרבה פחות מנטאלי. אתה בונה לעצמך את ההרגשה שאתה יכול לעשות הכל".

טובלים בנחל

נועם קשור מאוד למשפחתו. לפני ארבע שנים איבד את אמו שנפטרה מסרטן. מאז בכל שנה עורכת המשפחה ערב של נגינה ושירה לזכרה. נועם מספר כי אחד הדברים הקשים מנטאלית היה ההתמודדות עם האתגרים בלי הליווי והתמיכה של אמו.

ספר על התמיכה המשפחתית בך.

"המשפחה שלי החזיקה אותי לאורך כל הדרך. אמי נפטרה לפני ארבע שנים מסרטן והיה לי מאוד קשה להתמודד במהלך המסלול בלי אמי. עשיתי מה שאני חושב שהיא הייתה רוצה שאעשה. אבי וארבעת האחים שלי תומכים בי. אנחנו מאוד מגובשים. בכל פעם כשהיה לי זמן לדבר בטלפון, התקשרתי לכל אחד מהם".

אלו ויתורים או פשרות ישנם בחייך האישיים נוכח השירות התובעני?

"ויתרתי על חברים, בעיקר מהאזרחות, ניתוק מהמין השני בעיקר. זה ויתור בעצם על כל החיים הקודמים שלך".

במבט לאחור, לאיזה רגע במסלול היית חוזר?

"אני חושב שעכשיו אני נמצא ברגע הכי טוב שחוויתי במסלול. רגע לפני הסוף יש אווירת סיום עם כל המפקדים, אנחנו נמצאים על הבניאס, טובלים ונהנים האחד עם השני. זה כיף אדיר מבחינתי. בכלל, כל המסלול, לצד העבודה הקשה, הולכים לנחלים ומעיינות ומכירים את כל הארץ. זה כיף שיש רגעים כאלה של נחת וכיף". 

מה לדעתך אמא שלך הייתה אומרת עכשיו, אחרי שסיימת את המסלול המפרך?

"אני חושב שהיא הייתה מאוד גאה בי. אני בטוח שזה מה שהיא הייתה רוצה שאני אעשה. משמח אותי לדעת שלא התייאשתי באמצע, ועשיתי מה שהיא הייתה רוצה שאעשה".

מה הציפייה שלך מהמשך השירות? מה אתם עושים בימי שגרה?

"הציפייה שלי מהמשך השירות היא שיהיה מעניין. לצאת לקורסים מעניינים, חובשים או פיקוד. נראה בהמשך הדרך, כרגע קצת קשה לי להחליט. גם הקו של הביטחון השוטף מאוד מעניין. מתעסקים בדברים מבצעיים מאוד מעניינים ולא רק אימונים".

בזמן מלחמה תידרש להיות בעומק שטח האויב. חושבים על הסכנה? על האפשרות חלילה להיפגע? 

"ברור שאני חושב על זה. זה חלק מהיחידה, זה שיקול. להילחם למען החברים שלך ולמען המדינה שלך, ובעצם אין מי שיעשה את זה אם לא אנחנו. אני חושב שאנחנו מקצועיים מספיק, יש לנו הכשרה כל כך ארוכה שאני מרגיש בטוח במקצועיות שלנו ובמוכנות שלנו לחורף".