המספריים של ארזים

שיערי נוטה לצמוח ואפילו במהירות. תמיד ידעתי זאת. בניגוד לקומתי שנעצרה ב-160 וטיפ טיפה ס"מ, שיערי מחולל כל חייו מחול שדים של חיתוך-גדילה-דילול-צמיחה. לכן, כשהציעו לי (ולו) להסתפר במגמת הספרות בתיכון "מפתן ארזים" (בסמוך לגן הסנהדרין), הסכמתי בשמחה. למה לא בעצם? הרי גם כשהייתי בכיתה ב' ואחותי, בהחלטה של רגע, הורידה לי מעל30 סנטימטריםשל שיער בריא ובוהק, לא עשיתי עניין. אז נכון, כמה שבועות הלכתי עם כובעים. מילא. 

בבוקר חורפי בשבוע שעבר, הגעתי אל בית הספר נרגשת מהפריזורה החדשה שאוטוטו אתהדר בה. את פניי קידמה ראש המגמה, מירי פרץ, ואיתה שבעה בני נוער המהווים את אחת משתי הקבוצות שמרכיבות את המגמה, סך הכול 16 בני נוער מכיתה ט' ועד י"ב.

חלק מהתלמידים היו עסוקים במתן שירות ללקוחה שהגיעה למספרה שבבית הספר, וחלקם התאמנו על שיפור מחלפותיה של אחת התלמידות. לידיעתכם, ניתן להגיע אל המקום לקבל תספורות, תסרוקות ועוד במחירים נמוכים מאוד. כמו כן, אפשר להיעזר בשירותי יתר מגמות בית הספר: במסגרייה, בנגריה ואף במוסך המורשה שמפעילה מגמת מכונאות רכב.

מקצוע לעתיד

קצת רקע: "מפתן ארזים" הוא מסגרת חינוכית לכ-70 תלמידים ותלמידות בגילאי 14-18 המופעלת מתקציבי משרד הרווחה ועיריית יבנה. אל בית הספר מגיעים בעיקר תלמידים המתקשים לעמוד בהתחייבויות של כיתות עיוניות רגילות, ובדרך כלל יגיעו אליו לאחר שנפלטו מבתי ספר עיוניים או לאחר שהחליטו לפרוש על דעת עצמם.

בעידן כה מודרני, שכמעט כל מקצוע הייטקי נושא על כתפיו מגמה שלמה בבית ספר, כשכיתות אומ"ץ (כיתות בעלות תוכניות לימוד ייחודית הכוללת 4-5 מקצועות בלבד) צומחות כמו פטריות לאחר הגשם, בתקופה שכל האפשרויות הכי נוצצות ומסקרנות פרושות לפניהם על מגש של כסף, עניין אותי לדעת למה, בכל זאת, הן והם בחרו במקצוע ספרות. 

לשם כך, ישבתי לשיחה קצרצרה בין פן למריחת צבע עם כמה מתלמידי המגמה בליווי מורתם, מירי.

ניסיתם ללמוד בבית ספר עיוני?

"ניסיתי, זה לא היה לי קל", אומרת ס' בת ה-18.

"אני למדתי ב'גינסבורג האורן' ולא הצלחתי להתמיד, לא הצלחתי ללמוד", אומר ו' בן ה-17.

ס': "אם קשה אז לא באים, מבריזים".

מה לגבי הדימוי העצמי?

ו': "אני גאה בזה. אני ספר".

"כן, אני ספרית. מה רע בזה?", מוסיפה ל' בת ה-16.

"הם מעצבי שיער וזה מקצוע לכל דבר", מחזקת מירי.

מה תעשו כשתסיימו ללמוד?

ס': "נעבוד במספרה או נפתח עסק".

מה לגבי בחינות הבגרות?

מירי: "התלמידים שלנו לומדים את כל המקצועות, גם פיזיקה ומחשבים, אך נבחנים ביחידות חלקיות. כל אחד בהתאם ליכולות ולרצונות שלו. נכון שיש היום יותר מודעות למקצועות הייטק, אבל גם הם מחפשים בעלי מקצוע כמו מעצבי השיער ומכונאים שיטפלו בהם".

בתי ספר מקצועיים לאט לאט נעלמים. למה אם זה כל כך טוב?

"נכון, הם נעלמו. אבל אני מברכת את מי שהחליט לשמר את מה שקיים היום בשביל לתת מענה לתלמידים האלו, לילדים שלא יכולים לתפקד במסגרת רגילה. מה אנחנו מציעים להם? מקצוע לעתיד. כי אם הם לא מסוגלים להוציא בגרות מלאה אז אנחנו אומרים, בואו תצאו עם מקצוע ותעודה של 12 שנות לימוד ויש להם מקצוע ביד! וזה מאוד חשוב כדי שהילדים שנפלטים ממסגרות לא יסתובבו סתם ברחובות, כי בגיל הזה גם אם הם יצאו לשוק העבודה ינצלו אותם מפאת גילם הצעיר. אני חושבת שאנחנו נותנים להם את המענה לו הם זקוקים והמסגרת כאן מאוד חשובה". 

הכל עניין של רצון

יש כאלו שלימודים בבית ספר מקצועי הם מעין ברירת מחדל מבחינתם, רק כדי לצלוח את 12 שנות הלימוד הנכספות. "אני לא חושבת שאעבוד בעתיד כספרית", מספרת מ' בת ה-18. "הגעתי לכאן ממש במקרה, הייתי בפנימייה וחזרתי הביתה אחרי ארבע שנים. זה ביה"ס המקצועי היחיד בסביבה. לפני זה למדתי קונדיטוריה במשך כשנתיים ואהבתי את זה".

בצדו השני של המתרס נמצאים תלמידים שבית הספר מעורר בהם השראה עד מחשבה על לימודים אוניברסיטאיים. "כיף לי פה מאוד", אומר ד' בן ה-18, שזוהי שנתו הרביעית בבית הספר. "אני עושה כרגע בגרות במחשבים ופיזיקה וחולם על לימודים באוניברסיטה".

ו': "אני אישית לא חושב שיש כאן מישהו שמסוגל ללמוד באוניברסיטה".

מירי: "סיפרתי להם, שכשלמדתי עיצוב שיער לא חלמתי שאהיה מורה. עם הזמן הפכתי לממלאת מקום, ראיתי שזה טוב ומעניין אותי והגעתי לפה. אולי מישהו מהם הוא הדור הבא".

ו': "אני מאוד הייתי רוצה, זה נשמע חלום".

מירי: "הכול עניין של רצון".

ו': "אני חושב שמי שלומד פה לא רוצה בכלל ללמוד באוניברסיטה".

אז זה עניין של לא רוצה או לא יכול?

ו': "אנחנו לא רוצים כי אנחנו חושבים שאנחנו לא יכולים".

ס': "בדיוק!"

מירי: "יש כאן בעיה עם הדימוי העצמי, הם לא מאמינים בעצמם. גם פה בסדנה, כשאני נותנת משימה, הם אומרים שלא יצליחו. הם לא מבינים שהם מדהימים והם יכולים לעשות כל מה שיבחרו". 

ו': "מירי, את באמת חושבת שאני יכול להגיע לאוניברסיטה? באמת?"

"אם תרצה אז כן", עונה מירי ומחזקת במבט אימהי.

המורים לא קשוחים

הלקוחה שקיבלה קודם טיפול מקצועי מתלמידי המגמה ממאנת לעזוב, לא לפני שתספר לי את חוויותיה. "יש פה יחס אישי מההנהלה והצוות לתלמידים. אני באה לכאן כחודשיים ויש פה יחס מדהים של התלמידים. זה מקום שנותן דחיפה לעתיד עם הרבה חום. יש פה גיבוש, המורה מחבקת וזה עושה כיף לבוא לכאן".

מירי: "מה שמייחד אותנו זה עבודה בקבוצות קטנות עם התלמידים והדגש הוא על יחס אישי והקשבה".

רוב התלמידים שמשתתפים בשיחה החליטו לנשור מבית ספרם הקודם כי חשו שאינם יכולים עוד לעמוד בסטנדרטים הנדרשים. "כשסיימתי את כיתה ח' החלטתי להפסיק ללמוד", נזכרת ל'. "לאימא שלי היה מאוד קשה, ואני אמרתי שאני מעדיפה מקצוע כי מאוד קשה לי ללמוד. שמעתי על 'ארזים', אמרתי שאולי באמת כדאי לנסות וכולם פה חיבקו אותי".

ו': "אצלי זה קרה באמצע כיתה י', יום אחד הפסקתי ללכת לבית הספר. התחלתי את כיתה י' בתחושה שקשה לי להיות שם, ללמוד, לכתוב, זה היה גורם לי להתעצבן מאוד". 

היית תלמיד "מופרע"?

"כל הזמן ניסיתי להצחיק. מה ששבר את גב הגמל זה כשהייתה בחינת בגרות במתמטיקה ולא למדתי אליה. הרגשתי שכולם מתקדמים ואני נשאר במקום וזהו, החלטתי להפסיק. אחרי כמה זמן חבר שלי שלומד כאן אמר שכדאי לי להגיע כי יש יחס טוב, אז החלטתי לנסות".

ניסית ללמוד בכיתת אומ"ץ?

"כן, יש מתרגלים שעוזרים לך, אבל היה לי קשה. החוקים היו מאוד נוקשים. הרגשתי שהמורים נוקשים. אתה לא יכול לנשום, כל הזמן צועקים עליך, אתה מוציא מילה מהפה ישר מוציאים אותך".

זה לא נראה לך הגיוני?

"אולי, אבל פה המורים לא קשוחים, הם יותר מבינים אותנו".

למה?

מירי: "יש להם קושי בדחיית סיפוקים. אם הוא רוצה לרדת לשתות אני לא אסרב לו".

ס': "אני הגעתי לכאן כי היו לי ציונים נמוכים, הייתי מבריזה הרבה והולכת הביתה, בעיקר כי לא עניין אותי ללמוד".

"אני למדתי בבי"ס רגיל ובכל כיתה היו 30-40 תלמידים", מספרת י' בת ה-16, "כיתת אומ"ץ התחילה רק בכיתה י' ככה שלא יכולתי עדיין להיכנס, כי הייתי בכיתה נמוכה יותר. הרגשתי שאני לא מקבלת יחס, שמפספסים אותי. הציונים שלי התחילו לרדת, היה לי קשה מאוד ללמוד שם. אני גם ספציפית למדתי ביסודי דתי ולא למדנו מקצועות רגילים (מקצועות ליבה, טב"ל) ופתאום ללמוד אותם היה לי מאוד קשה. פה בבית הספר התחלתי להבין ואני גם אעשה בגרות".

פינוק מתבקש

כאם צעירה לעולל שמכלה את ימיו במרדפים ברחבי הבית, זריקה של כל חפץ שהוא מאתר, קטן כגדול, לא לפני שהוא דוגם אותו באופן אישי, אני נהנית ממצב תמידי של עייפות וחלימה בהקיץ על שינה, חופש ומיני פינוקים. כך שעה של תספורת נכנסת בשמחה למשבצת הפינוק הכה מתבקש. 

חיש מהר פן מישהו יתחרט, התיישבתי על כסא העור המסתובב, וכילדה קטנה חיכיתי כבר שמישהו יבוא ויתחיל לחתוך את הרעמה שצימחתי. תלמידי הסדנה התפזרו לעמדות, כשהם אוחזים בבובה שתעבור במהרה מהפך ותתהדר בתסרוקת מרשימה, או נעלמו להתאמן על ראש חברתם. אני קיבלתי טיפול VIP מידיה הנאמנות של מירי בתוספת שחקנית חיזוק, תלמידת המגמה, י'.

מאחר והרבה זמן כף רגלי לא דרכה במספרה וזמן לא היה בגדר פקטור, הרשיתי לעצמי להשתגע מעט, חוץ מקיצור ודילול שיערי, על פי הנוהל אליו הוא כבר מורגל, ביקשתי גם להתפרע בפס עבה בגוון פלטינה בוהקת. מירי לא מצמצה והחלה לערבב, בעזרת י', את סוגי החמצן הדרוש, כל זאת תוך שלא שוכחים לפנק אותי בקפה חם ומהביל, כראוי למספרה מן השורה.

מירי, בטוח קרו לכם פאשלות עם לקוחות.

"בוודאי. פעם לקוחה הגיעה עם המון צבעים בשיער ורצתה שנעשה לה צבע בהיר ועליו פסים. עשינו וזה יצא לא טוב, יצאו כמה צבעים, בגלל שהיו לה הרבה צבעים על הראש. היא לא הייתה מרוצה, ואמרתי לה שאם היא רוצה גוון אחיד צריך לצבוע את כל הראש בצבע אחר. היה לה אירוע והיא חששה, אבל אמרתי לה 'אני לוקחת על מה שיהיה אחריות', ולבסוף היא יצאה מאוד מרוצה".

אחרי שאנחנו מדסקסות רכילות ומי אמר למי ובאיזה הקשר (טוב, אני בכל זאת במספרה. ובתיכון!), מירי מתחילה לדלל את שיערי המלא ומזמינה תלמידות להתנסות עליו. אני, אולי תתפלאו, רגועה ושקטה. מירי עוסקת במלאכה מעל 29 שנים כך שיש על מי לסמוך וגם הבנות עדינות עד מאוד.

כל אדם שנכנס בשלב הזה למספרה נדהם מכמות השיער שמקיפה את הכסא שלי, ואני משתדלת לשמור על ארשת פנים אדישה (תיכון כבר אמרתי?) וממלמלת בחצי פה: "זה רק שיער".

את התספורת עצמה מבצעת מירי לאחר שהיא שולחת את תלמידיה לארוחת הצהריים שמספק בית הספר. היא גוזרת, אנחנו מפטפטות ואט אט אני שוכחת בכלל שעם כל שנייה שיערי הולך ומתקצר.

בסופו של דבר, התוצאה המבוקשת - קארה ארוך מקדימה וקצר מאחורה, אינה שונה מהתספורת שקיבלתי כששילמתי עליה מאות שקלים, ופה תשלמו רק 40 שקל! אבסורד.

כשאני יוצאת מהמספרה, לא לפני החלפת נשיקות וטלפונים עם מירי, דמותי החדשה מקבלת שפע מחמאות מהתלמידים. אני חווה את ימי כתיכוניסטית מחדש, רק כאחת פופולארית ביותר, כזאת שיודעים את שמה ומה היא לבשה כל יום השבוע. אני נפרדת בידיעה שארצה לחזור וליהנות מהכישרונות הצעירים שיש לארזים להציע, ועל הדרך לעודד אותם ולהזכיר, כי יש להם עתיד שמתחיל כאן ועכשיו.