לבד בעולם הגדול

סיפורו של יאיר בן עזרא יכול היה להיות התסריט של אחת מהטלנובלות המצליחות ביותר שקיימות, סדרה דרום אמריקאית הסוחטת דמעות ומצמידה אנשים לספה ולסיפור חייו המטלטל, לפחות ל-45 דקות ביום.

כשהיה כבן שנתיים, אמו של יאיר ויתרה עליו ועל אחותו בעקבות מות אביהם. "נולדתי בירושלים לפני 52 שנים", מספר השבוע בן עזרא וניכר בקולו כי הוא מתקשה לשחזר את עלילות חייו שנעו במדרון תלול. "כשהייתי בן 15 חודשים נפטר אבי, ואמי ויתרה עלינו לטובת חיים עם גבר שהכירה. היה ויכוח גדול על זה בינה לבין משפחתו של אבי, אבל היא עשתה מה שטוב לה".

אם כך, למה הם לא אימצו אתכם?

"הם רצו לגדל אותנו, אבל רק בתמורה למשהו, כנראה לכסף. לא סתם ככה מטוב לב".

עד גיל שש, מספר בן עזרא, חי עם אחותו במשפחות אומנה, "כל כמה שנים החליפו לנו משפחה. בגיל שש הפרידו בינינו, אני ממש זוכר את זה, כי לא הכי הבנתי מה קורה ושנינו בכינו. היא לקחה את זה קשה ולקחו אותה למקום מיוחד לילדים נכים. זה חרה לי כי היא לא נכה, יש לה פיגור קל ביותר והיא פשוט לקחה את הפרידה קשה". 

מה זכור לך מהחיים בבתי אומנה?

"הו, זכורות לי הרבה חוויות קלות יותר וקשות. אחותי ואני עברנו התעללות בבתי האומנה מהמשפחות וגם מהדודים שלנו, כשהיינו באים לבקר. היינו מקבלים מכות, צעקות, לא נתנו לנו להיכנס הביתה ועוד דברים שקשה לי להגיד. כשהיינו באומנה, היו למשפחה ארבעה ילדים ביולוגים ואנחנו היינו אוכלים רק את השאריות שלהם כמו כלבים".

לאף אחד לא היה איכפת?

"הייתה דודה אחת, אחות של אבי, שהיא האפוטרופוסית שלנו והייתה טובה אלינו. היא זאת שנלחמה ברשויות ובאימא שלי לטובתנו. לקחה אותנו לפעמים בשבתות וחגים, אבל בעלה היה רב איתה תמיד על זה, לא רצה שנהיה שם ואפילו יצא מהבית ולא נשאר כשהיינו שם".

ואימא שלכם בכלל לא הייתה נוכחת?

"היא עזבה את ירושלים ועברה לגור ביבנה עם הגבר שהיא הכירה, שהיה בעלה השלישי. היא קיבלה צו מבית משפט שאסור לה לבקר ולראות אותנו. היא ויתרה עלינו. אחותי באמת לא ראתה אותה שוב, אני ראיתי אותה לראשונה כשהייתי חייל".

לא סיקרן אותך לדעת מי זאת?

"סיקרן אותי מאוד, אבל את יודעת, את שומעת כ"כ הרבה סיפורים מסבא וסבתא, דודים, מהרשויות וכל מה ששמעתי מהמשפחה בדקתי עם הרווחה, והכל כמעט היה נכון".

לאחר הפרידה הכואבת מבת משפחתו היחידה, הועבר בן עזרא לבית יתומים ירושלמי. "תמיד שאלתי את העובד הסוציאלי למה בית יתומים ולא זוג חשוך ילדים שיאמץ את שנינו, את אחותי ואותי. הוא אמר שהמשפחה של אבא התנגדה לכך, שהם רצו אותנו, אבל רק בשביל הכסף מהמדינה".

את החיים בבית היתומים בו שהה עד גיל 15 הוא אומר, לא ישכח לעולם. "היינו אוכלים גביע אשל, שני ילדים. כל ילד קיבל חצי פרוסת לחם ככה שהרבה פעמים נשארתי רעב והיינו מעבירים בגדים אחד לשני. היו מקרים שאף מורה או מדריך לא לקח לשבת והיינו נשארים די לבד, בחגים היו לוקחים אותנו וגם, לא תמיד. מה שכן, כל הצוות מאוד השתדל להעניק לנו חום שלא היה לנו, ככה שחוץ מהבדידות שהורגשה והחוסר אוכל, שממתקים לדוגמא אני לא זוכר שאכלנו בכלל בתור ילדים קטנים, אני חושב שדאגו לנו". 

למרות הפרידה מאחותו הקפיד בן עזרא לבקרה ולא לתת לה לחוש כי זנח אותה. "פעם בשבועיים נסעתי לבקר אותה במוסד עם העובד הסוציאלי או מישהו מהרווחה לחצי יום".

בגיל 15 עזב את בית היתומים לטובת ישיבת בני עקיבא. למה? עד היום אין לו מושג. "אולי כי סבי וסבתי היו דתיים, אני לא יודע, לא שאלתי שאלות. הייתי בישיבה עד גיל 18 וגם שם לקחו אותי לפעמים להתארח בחגים ושבתות ומתי שלא, הייתי נשאר בישיבה, לפעמים לבד".

חווית רגעי משבר?

"הו... אני אתן לך תשובה אחת: עד היום לפעמים אני בוכה עד שאני נרדם בלילה. כל סרט שאני רואה דרמה או אפילו חדשות אני לא מסוגל לראות ילד קטן בוכה. ילדים בשבילי הם האושר הכי גדול בעולם, קשה לי לתאר מה זה בשבילי. היה לי חלום שיהיו לי 15 ילדים אני מקווה שזה עוד יתגשם".

כיום אתה בקשר עם משפחת אביך?

"כמעט 20 שנה שאני לא בקשר איתם, לא הרגשתי אליהם קרבה, אין רגש בשביל להיות בקשר. לחברים ושכנים, אין לי בעיה ללכת ולמשפחה קשה לי, וגם אם קראו לי זה כדי לעשות בייביסיטר לילדים שלהם. לא מעבר לזה".

נקודת משבר נוספת חווה בן עזרא בעת שירותו בצה"ל, כששירת במהלך מלחמת לבנון הראשונה. "היה לי מאוד קשה כי אף אחד לא התעניין בי, חי או מת, לא היה איכפת לאף אדם מה איתי. כל השלוש שנים האלו הייתי חייל בודד שמסתובב עם דמעות בעיניים. בחגים ושבתות הייתי בבית החייל או מלונות לבד, תמיד לבד. את יודעת איזה עצוב זה להיות בבית מלון או בבית החייל לבד בחג?"

כשהשתחרר בן עזרא מצה"ל, היה מחוסר כל, עד כדי מקום ללון בו. בצר לו פנה לסבתו מצד אביו, שהייתה אמידה עד מאוד. "היא גרה בבית עם שמונה חדרים בירושלים, לבד בכל הבית הגדול הזה. אמרתי לה שאין לי איפה להיות, שרק תיתן לי רק חדר למשך שנה, שאני אוכל להסתדר. הבטחתי שאני אעזור לה בחשבונות ובכל, היא בתמורה, סילקה אותי ואיימה שתזמין לי משטרה. הייתה אלי מאוד קשה. לאחר כמה חודשים הבנתי שבת דודה שלי עברה לגור איתה כדי שלא תגור במעונות של האוניברסיטה, כדי שתחסוך כסף". 

בן עזרא שנותר כעת בלי אף קרוב, אליו יוכל לפנות לסיוע הפך הומלס. "לא היה לי איפה להיות עם כל מטלטלי שזה רק מעט בגדים, לא היה לי שום דבר. התגנבתי לאתר בנייה בגבעת זאב, שם הייתי בלי מים וחשמל והיה בסדר לכמה ימים. בוקר אחד הקבלן תפס אותי ישן שם וממש בכיתי לו על מצבי". הוא מאט את קצב דיבורו ומחליש את קולו כמו שיעשה בכל הרגעים הקשים שסיפורו כה מאופיין בהם, "סיפרתי לו את כל הסיפור שלי. הוא ריחם עליי ובאותו יום סידר לי בחדר ההוא מים וחשמל, קנה לי מיטה ומצעים, סידר לי ריצוף והבטיח שאוכל להיות שם עד שהוא יסיים את הבנייה. גרתי שם במשך שמונה חודשים. זה דבר שאף אחד לא עשה בשבילי", קולו נשבר והוא מתחיל לבכות, "אני לא יכול לשכוח לו את זה". כשעניין המגורים הוסדר לעת עתה, החל לחפש לעצמו משרה בה יוכל להתפרנס ואולי כך לשכור לעצמו סופסוף, בית משלו. "ליד אתר הבנייה נפתח פלאפל והבעלים הכניס אותי לעבוד אצלו. בכל יום הוא נתן לי את האוכל שנשאר ומזה הייתי חי, הוא היה גם מזמין אותי לשבתות וחגים אצלו בבית".

בן עזרא מספר כי חריצותו ועקשנותו השתלמו שכן, בגיל 32 כבר היה בעליהן הגאה של שתי דירות בבירה. "עבדתי קשה בפלאפל וגם בניקיון וככה הצלחתי לקנות דירות וגם שני מחסנים שהשכרתי לאנשים. היום, לאחר גירושיי נאלצתי למכור הכל אבל מזל שזו אבידה ברכוש ולא בנפש".

את הפגישה המחודשת עם אמו, כך הוא מספר יזמה יד האל. "לאחר גירושיי חזרתי לירושלים וניקיתי שם ישיבה בתמורה לחדר. פתאום אמרתי לעצמי 'אולי עכשיו אלך לחפש את אימא שלי?' אולי הגיע הזמן? וזה היה ממש משמיים, אף פעם לא חשבתי על זה ככה, זה היה מאלוהים".

כשהתקשר לאמו לראשונה היא הזמינה אותו לבקר אותה בביתה ביבנה. הוא לעומת זאת הסביר כי זה עלול להיות יותר מביקור קצרצר. "הסברתי לה את מצבי, שאין לי איפה לגור והיא הסכימה שאלון אצלה. התאקלמתי בבית שלה ממש מהר וגם ביבנה. היה לי קשה להוציא מהפה את המילה 'אמא', הייתי פונה אליה ישר בלי המילה הזאת".

איך היה המפגש הראשוני בניכם?

"אני לא התרגשתי ונראה שגם היא לא. הסתכלנו אחד על השנייה, הייתה נשיקה בלחי והיה מאוד קר. לא היו דמעות בכלל. היא אמרה ששכחתי אותה והסברתי לה על הצו בית משפט. אמרתי לה שהגיע הזמן שאשמע את הסיפור שלה, שהיה קצת שונה ממה שהמשפחה סיפרה".

מה היא סיפרה?

"היא אמרה שהיא רצתה לקחת אותנו אבל הבן זוג שלה, שאיתו התחתנה ועשתה איתו שלושה ילדים, התנגד בכל תוקף ועשה לה בלגן. היא הייתה אישה מוכה והוא היה גבר אלכוהוליסט. את כל הכסף מביטוח לאומי היה מבזבז על ערק ולא קונה אוכל".

איך היה המפגש עם אחים שלך?

"פגשתי בהם פעם אחת בתור חייל קודם. איתם היה בסדר, לא היו ריקודים ועניינים, לא משהו מרגש. היום אני לא פוגש אותם, אם אראה אותם ברחוב זה יהיה רק שלום שלום".

 בתום שלושה חודשי מגורים, גירשה אותו האם מדירתה. "עזרתי לה בחשבונות ובכל ופתאום היא אמרה לי לעזוב. לא הבנתי למה, כנראה אמרו לה סתם דברים ואז היא אמרה לי שנולדתי בטעות. נפגעתי ויצאתי מהבית. לא היה לאן ללכת אז גרתי במבנה נטוש ביבנה, בלי מים וחשמל אבל התנחמתי בזה שלפחות יש לי עבודה כמחסנאי. חסכתי את כל מה שהרווחתי ואחרי ארבעה חודשים שכרתי דירה. היום כשאני רואה אותה ברחוב אני אפילו שלום לא אומר לה, היא ממש זרה בשבילי".

גולת הכותרת מבחינתו, עטרת ראשו הן ארבע בנותיו, (25,19,10,8).

"לצערי לא תמיד יוצא לי לראות את הבנות שלי, לא תמיד יש כסף, כי הן גרות במעלה אדומים, אבל אני משתדל פעם בשבוע לנסוע אליהן, אבל לפעמים יוצא גם פעם בחודש אם אין כסף. זה עצוב לי אבל ככה זה ותמיד מדבר איתן בטלפון". 

איזה אבא אתה?

"כל יום שישי מהכסף אפילו שאין לי, אני קונה לכל ילדי יבנה בבית הכנסת גם בזה שאני לא מתפלל בו, הפתעות קטנות כדי לשמח אותם. אני אחסוך ממני גרעינים לשבת, שזה הפינוק שלי כדי שיהיה להם כיף. אני לא יכול לראות ילד בוכה. את יודעת, כשהבנות שלי היו תינוקות חוץ מהנקה, רק אני קמתי אליהן בלילות".

כיום בן עזרא, עובד תחזוקה בעיריית רחובות, מספר שמצא ביבנה את הבית שהיה חסר לו כל חייו.

"אני מאוד פעיל פה בקהילה, הספיקו להכיר אותי תוך שלושה חודשים אחרי כשעברתי. התחברתי לעיר, אני אוהב את יבנה, אני מטבעי אדם טוב שאוהב לעזור ולתרום ועושה את זה באהבה. גם התחלתי לכתוב ספר על כל מה שעברתי בחיים, כל החוויות שלי לטוב ולרע".

עוד חשוב לו לספר כי בערוב השנים, בזכות עקשנותו ודבקותו במטרה הצליח להוציא את אחותו מהמוסד הסגור בו שהתה שנים רבות ולהעבירה להוסטל בו היא גרה עם בנות במצבה ועובדת בגן ילדים. "עכשיו היא עצמאית, יש לה עבודה, היא מסודרת ואני שמח על כך".

מלבד יבנה, הוא מטפח אהבה נוספת וזו בת זוגו לחיים. "אני מקווה שאיתה אני אגיע ל-15 ילדים. היא מתפלאת שאני רוצה עכשיו בגילי לקום בלילות וכל זה ואני רוצה! אין לי בעיה, הדבר שאני הכי אוהב הוא ילדים, להעניק להם את כל מה שאני לא קיבלתי".