חיזור גורלי

מאת: טלי בנדו לאופר

צילומים באדיבות "יד לאחים"

"הייתי בחורה תמימה, קופאית בסופר, מסורה ונמרצת. החיים חייכו אליי, הצלחתי מאד במקום עבודתי כשאני מתחבבת על קהל לקוחותיי ועל המעביד, עד שיום אחד ניגש אליי סמיר, הפועל חדש. הוא ביקש את הפלאפון שלי בתואנה ששכח את שלו. נעניתי לו בשמחה והוא התקשר לפלאפון האישי שלו. למחרת קיבלתי SMS, 'בוקר טוב להכי יפה בסופר', בימים שלאחר מכן זה הפך ל'יפה שלי'... כך הכול התחיל".

זהו סיפורה של מיכל, אשר מובא אלינו באמצעות "לב לאחים". מדובר בארגון שהוקם בשנת 1989 במטרה להגביר את הפצת התורה בעם ישראל. פעילות הארגון, המונה 3,000 פעילים מתמקדת בעיקר בשיעורי תורה ופעילויות בנושא אך ישנה מחלקה אשר מטרתה היא להיאבק במיסיון ובטמיעה. במסגרת המחלקה, מנסים הפעילים למנוע מבנות יהודיות להתחבר עם בני מיעוטים וערבים וכמובן, להמיר את דתן.

"אני ביקשתי ממנו להפסיק", מספרת מיכל. "הוא כמובן אמר שלא יעשה דבר נגד רצוני, אבל הוא רוצה לדבר איתי בסוף המשמרת. הרגשתי ממש במלכוד, רציתי לשמור על יחסי עבודה טובים והוא הרי הבטיח שלא יטריד אותי יותר, אז הסכמתי.

לאחר סיום המשמרת הוא המתין לי וליווה אותי הביתה, בדרך הוא התחיל לספר שלא נעים לו ושאף פעם לא התחיל עם בחורה, אבל מאז שראה אותי נכנסתי לו ללב, הוא אינו יודע למה, אבל הוא ממש מאוהב בי. הסמקתי במבוכה ואמרתי לו שהוא ממש מפגר ושיירד מהקטע, אך הוא ביקש שאחשוב על זה ולא אענה לו תשובה מידיית.

לאחר שלושה ימים עבדנו יחד במשמרת ערב שעברה בשתיקה. כשהוא עבר לידי בפעם המי יודע כמה, הוא שאל 'מה עשיתי לך שאת ככה?', 'כלום', עניתי. 'אז אולי נשב שוב ונדבר', הוא הציע, אמרתי לו שאין על מה מבחינתי, העניין סגור, אין לנו מה לעשות ביחד.

סמיר לא הפסיק לשגע אותי שנצא רק פעם אחת ביחד לקפה, אני סירבתי והוא לחץ עד שחשבתי, 'נצא פעם אחת והוא ירד ממני', אך לצערי הוא היה יותר חכם ממני. אחרי שבוע הוא החל לנדנד שוב שאצא עימו, ולמה לא מה היה כל כך רע. הסברתי לו שאני יהודיה והוא ערבי וזה לא יכול ללכת. הוא התעקש על עוד פעם אחת, אמר שאני שיגעתי אותו ונראה לו שאם לא ייצא איתי אז לפחות עם יהודייה אחרת, ושאעזור לו להתגייר, ככה הוא מצא לנו נושא משותף. 'מה עם הגיור?', 'אני מת עלייך', 'אולי בכל זאת?', עד שחלף הזמן והתרגלתי אליו. באחת הפעמים שנפגשנו הוא סיפר לי שאחיו יוצא עם יהודיה ואני מוזמנת להכיר אותה, הוא שוב הפעיל לחץ מתון שהלך והתגבר עד שיצאנו ביחד עם אחיו וחברתו".

וכאן הבינה מיכל שגם להתנגדותה הנחרצת יש גבול, "אני הייתי בטוחה שאני חזקה ולי זה לא יקרה, אבל הרגש היה חזק מהשכל. די מהר גיליתי שנעים לי בחברתו, עד שאני כבר חיפשתי את המפגשים והשיחות עימו. היינו יוצאים בלילות ובגלל האיחורים והחיסורים הרבים פוטרתי מהעבודה.

חברות שלי ניסו לפתוח לי את העיניים, הפגישו אותי עם בנות שיצאו עם ערבים והפעילו כל דרך שכנוע אפשרית, אפילו הגעתי לחברתו הקודמת, שלידו אמרה שהיה לה מקסים איתו ולקחה את המס' שלי. למחרת היא התקשרה והזהירה אותי שאברח, כמה שיותר מהר".

אולם כל האזהרות, לא עזרו ומיכל נותרה בשלה, "אני הייתי נאיבית, לא רציתי להאמין למה שסיפרו לי עליו, בשבילי הוא היה הגבר הכי מקסים בעולם. רבתי עם כל העולם, הורי, שלא הסכימו לשמוע על הנושא, ניתקו עימי קשר. עזבתי את הבית ועברתי לגור עימו בדירה שכורה בעיר. לאחר שלושה חודשים הכסף נגמר, סמיר הפסיק לעבוד ולא היה לנו מהיכן לשלם דמי שכירות. בגלל המצב הוא שכנע אותי לעבור באופן זמני לבית הוריו, שם תהיה לנו דירה חינם עד שנסתדר ונחזור לעיר. מחוסר ברירה, הסכמתי.

באותו יום כשהגענו, הוא התחיל להכות אותי בטירוף. הייתי המומה, לא האמנתי ולא הבנתי מה קורה. אחיות שלו לחשו לי, 'טיפשה למה באת לכאן? ככה זה אצלנו!' ואחת מהם הראתה לי בחשאי את ידה ועליה הסימנים הכחולים שיש לה מבעלה. בכיתי וצרחתי, אבל כלום לא עזר לי, הוא נעל אותי בחדר, לא נתנו לי לצאת לבד מהבית רק עם שמירה אז לא היה מצב לברוח. הורי שדאגו לי, פנו למשטרה בתלונה שהילדה שלהם נעלמה ויש חשש לחייה. המשטרה הגיעה, שאלו אותי לידו אם הכל בסדר. הפחד ששיתק אותי, לא נתן לי להתלונן. הוא הסביר לי קודם שאין לו בעיה לשבת עלי בכלא וגם אם אצליח לברוח, הוא יפגע באחים שלי הקטנים. לא האמנתי שיש אפשרות לצאת מהסיפור הזה בחיים אך למזלי הטוב לאחר מספר ימים הוא נעלם. כששאלתי היכן הוא, בהתחלה לא רצו לומר לי, אחרי זה סיננו בחצי פה שהוא בכלא, עצור. החלטתי לשחק אותה ילדה טובה, שאני רוצה לבקר אותו שם, הם שאלו אותו ולאחר שהסכים ליוו אותי שלא אברח. בכלא הצלחתי להתחמק לכיוון השירותים, אחד הסוהרים שעבר שם וראה אותי עם עיניים אדומות, שאל אותי למה אני בוכה. מקטעי הדברים שפלטתי הוא הבין את תמונת המצב העגומה ויצר קשר עם ארגון 'לב לאחים' של הרב אורי זוהר, שבאו וחילצו אותי. עברתי בארגון את השיקום הנפשי לו הייתי זקוקה לאחר תקופת האימים שחוויתי. היום אני בחו''ל, בונה את עצמי מחדש ולא מאמינה שהצלחתי להימלט ממנו.

אני שמחה שאני כאן, אבל בוכה על כל כך הרבה בנות כמוני, שבתמימות חושבות שניתן לחיות עם ערבי ולא מבינות את פערי המנטליות שלא ניתנים לגישור.

 הקשר הזה חסר סיכוי, גם אם הוא בהתחלה מסביר פנים ונראה זוהר, לאחר זמן תגלי כי גורלך לא יהיה טוב יותר מגורלה של כל אישה ערביה.

ועוד טיפ קטן מאחות אוהבת :לעולם אל תתני לדברים כאלה אפילו פתח קטן, אם מישהו נטפל אלייך, אל תנסי להסתדר לבד, אל תתביישי, דווחי לבעל הבית ובקשי את עזרתו".

כדי להבין טוב יותר את הסיפור שמובא בפניכם ואת משמעותו, שוחחנו עם ג', פעילה בקו החירום של המחלקה לטמיעה בארגון, שבשל תפקידה היא מנועה מלהזדהות. במהלך עבודתה, פגשה ג' גם תושבות יבנה שביקשו סיוע והדרכה.

"אנחנו מקבלים פניות לקו החירום מהורים מודאגים של בנות שיוצאות עם בני מיעוטים או נשים שהתחתנו עם ערבים וסובלות מאלימות. הן פונות בבקשה שנלחץ אותן מהקשר הזה או בבקשה לסיוע שיקום נפשי או כלכלי. הרבה פעמים הן מסתבכות כלכלית בגלל המצב, לא מתאפשר להן לצאת לעבוד, הבעל הערבי לא מאפשר להן להתפרנס. ממש כמו בסיפור שהגיע אלינו השבוע, ישנה מצוקה כלכלית ונפשית".

אז מה אתם בעצם עושים?

"אנו מעניקים טיפול רגשי מקצועי לשיקום בעזרת מטפלים מוסמכים, הרבה נשים מפתחות תסמינים פיזיולוגיים או כפייתיות, התפרצויות זעם בגלל שנים שלא קיבלו יכולת ביטוי. זה מצב שיש לשחרר ולנתב את המוגלה החוצה. בנוסף, מוצע גם סיוע כלכלי במציאת מקום מגורים, חבילות מזון ומוסדות לימוד לילדים".

אצל הערבים נהוג שהילדים נשארים בחזקת האב. האם אתם מתערבים במידה ונוצר מאבק?

"בהחלט. ניתן ליווי עבור הבירוקרטיה מול בתי משפט ובתי הדין. אנחנו חיים תחת חוקי מדינת ישראל ובוחנים האם ראוי ונכון שיישארו אצל האבא, האם הוא מסוגל לגדל ילדים".

חוץ מהסיוע שהארגון מציע בעת משבר, הוא פועל כדי למגר ולמנוע את התופעה.

מה עומד מאחורי הרצון למנוע מיהודיות לצאת עם בני מיעוטים? מה לא בסדר בזה? אנחנו חיים זה לצד זה, טבעי שזה יקרה.

"בכנסי הסברה אנחנו פשוט מציגים סטטיסטיקה של מקרים שמסתיימים רע והיא לא טובה. אנחנו פועלים מעל 20 שנה וזה כי עומדת ההבנה שמאוד קשה לגשר על פערי המנטאליות. זה כמעט בלתי אפשרי ואומרים את גם פוליטיקאים וגם אנשי שמאל, כי התפיסה לגבי מיקום האישה במשפחה וכל מוסד התא המשפחתי היא כ"כ שונה בין שני הסקטורים. בתחילת הקשר גם בחור ערבי יכול לחשוב שהוא יצליח ליצור מערכת יחסים תקינה עם יהודיה, אבל על פי מערכת החיים אצלם, הוא מצפה ממנה את מה שהוא מצפה מאישה בתפיסה שלו, כמו שהוא ראה את אמו. זה מה שהוא ראה בחייו וקשה לו לעקור את זה. לפעמים זה לוקח שנה או שנתיים ואז הוא מתחיל לחוש מנוצל, הוא הפראייר, כי האישה מרשה לעצמה להביע דעה או לומר לו מה לעשות, שזה בכלל בל יעבור. הדת האסלאמית לא מכירה בכך שלאישה תהיינה דעות אז למה שהוא יאפשר את זה?"

מה שעורר את מודעות הציבור לארגונים אשר מטרתם להיאבק בטמיעה, הייתה חתונתם של הזוג המעורב מחמוד ומורל על רקע מבצע "צוק איתן" בחודש אוגוסט האחרון.

"הגעת הנושא לתקשורת מראה מהו ההיקף האמיתי של התופעה", מסבירה ג', "היום הסטטיסטיקה עומדת על *40,000 בנות יהודיות שחיות בשטחים ערביים, לא בריבונות ישראלית. אם תשאלי כמה בנות חיו שם בשנה שעברה התשובה היא 30,000".

זה המון, איך זה קורה? מה המשיכה?

"מי שרוצה ללמוד להיות הגבר המושלם צריך ללמוד מהם, איך שגברים ערבים יודעים לחזר בהתחלה. יש בחורות שיהודים לא יתחילו איתן, אבל בחור ערבי כן והן צריכות את החמימות והתמיכה הכספית. בנות נניח מעיר מעורבת, ממשפחה מפורקת, ממעמד כלכלי קשה, קל יותר להתקרב ולהתחבר לשם, היא צריכה את מה שנותנים לה שם. לפעמים אנחנו נאתר וננסה לעזור, לתמוך ולהוציא אותה אבל היא לא יכולה לעצור את זה. אותו דבר בתסמונת אישה מוכה, קל לה מאוד לשכוח את האלימות בעזרת כמה מילים טובות ומתוקות, היא תשכח לו את זה ותחזור למעגל. אם זו אהבה ראשונה, הבחורה עיוורת ומוכנה לריב ולהתנתק מכל המשפחה ושכבר היא רוצה לחזור, אין לה לאן. כשהיא מגלה שבחיים האלו לא מלקקים דבש, אבל אין לה כבר משהו אחר. יש לנו כבר כ"כ הרבה סיפורים כאלו, זה מטורף. הייתה לי בשבוע שעבר מישהי שחיה 30 שנה בשטחים עם גבר ערבי. יש עליה שמירה ואין לה לאן לחזור אחרי כל השנים האלו. שתביני, יש לה חמישה ילדים ששונאים אפילו אותה כי הם שונאים יהודים ופשוט רעים אליה. זה סיפור חיים קשה ואין לי אפילו איך להגיע אליה, כי אין לי מס' שהיא עונה בו".

למנוע התבוללות זו אינה ראייה מעט ימנית קיצונית?

"בוודאי שיש גם את הראייה הזאת שצריך לשמור על ייחודנו כעם, זה בהחלט חשוב לשמר. חשוב אבל להבין שזה לא הדבר היחיד שמנחה אותנו, יש את הראייה החשובה שכשאנחנו רואים בת, אנחנו רואים אחות וזו הסיבה להתמסרות, זו אחות שנמצאת במצוקה. אנחנו לא נגד ערבים או נגד חיים זה לצד זה, אנחנו רק נגד נישואים כי אנחנו יודעים שזה לא יכול להצליח. חשוב לי להדגיש שאנחנו לא ארגון שנאה, אנחנו פשוט יודעים שהסיכוי לכישלון גדול. כל שבוע מגיעים אלינו סיפורים נוראיים אילו חיים הן עוברות".

 ** הנתונים שמופיעים בכתבה ניתנו ע"י ארגון לב לאחים.