"50 שנה עברו ואני חיה את זה יום-יום"

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('e7e8d351-b8e4-4e78-abeb-238129ee192a','/dyncontent/2024/11/3/df0fd569-76a9-4891-804e-67058dd74b58.jpg',18639,'קיבוץ השלושה אייטם כתבה ',525,78,true,33532,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('e7e8d351-b8e4-4e78-abeb-238129ee192a','/dyncontent/2024/9/8/f8053b85-55cb-4af9-8eac-2efc831f016b.jpg',18411,'בלו אייס אייטם כתבה ',525,78,true,33532,'Image','');},15]]);})

אסתר אבוטבול, אחותו של יהושע בן נאים שנפל במלחמת ששת הימים, זוכרת היטב את הדאגה, את תחושת הבטן הקשה ואת הבשורה המרה, שהפכה את עולמה של המשפחה. גם היום, 50 שנה אחרי, היא מתגעגעת וכואבת את אובדן אחיה הבכור

משפחת בן נאים ציינה השבוע 50 שנה ליום בו נפל אחיהם יהושע בקרב, במהלך מלחמת ששת הימים, כשהוא בן 25 בלבד. למרות השנים הארוכות שחלפו, אחותו של יהושע, אסתר אבוטבול, עדיין מתקשה לדבר עליו ונאלצת לעצור לא פעם, כשהיא נזכרת ברגע ההוא שבו הגיעו להודיע לה על מותו של אחיה הבכור. "אני זוכרת את זה כמו היום, 50 שנה עברו ואני חיה את זה יום-יום" היא אומרת. אסתר ויהושע היו קרובים מאוד, שנתיים בלבד הפרידו ביניהם והם גדלו יחד והיו בקשר חם וחברי. "הוא היה מגיע אליי כל יום לבקר את האחיינים שלו, תמיד הביא להם מתנות ופינק אותם. אני תמיד הכנתי לו את האוכל שאהב ודאגתי לו" מספרת אסתר.

   יהושע נולד בקזבלנקה שבמרוקו, בנם של אהרון ואליס בן נאים, הוא היה הבכור מבין חמשת ילדי המשפחה. המשפחה היתה אמידה וחיה בבית אשר סביבו שטחי שדות ופרדסים. בשנת 1951, נפטר אב המשפחה באופן פתאומי. האם נותרה לבדה עם חמשת ילדיה ויהושע, שהיה אז בסך הכל בן 10, נטל על עצמו את האחריות על אחיו הקטנים. "הוא היה הבכור ובנוסף לאחים הביולוגיים הייתה לנו גם אחות מאומצת, אמא נשארה לבד עם שישה ילדים קטנים ויהושע לקח פיקוד. בגלל שהיינו קרובים בגיל עשינו את זה יחד וככה נוצר החיבור המיוחד בינינו" אומרת אסתר.

 

"הוא לא הספיק"

בשנת 1953 החלה המשפחה את דרכה לכיוון ארץ ישראל. "גם סבתא שלי עלתה איתנו ולמרות שהיינו די קטנים אני זוכרת את העלייה, שהייתה מאוד קשה. "היינו במחנה עולים כמעט שנה ומשם עלינו על אוניה והגענו לנמל חיפה, גרנו תקופה קצרה בכפר יונה ולאחר מכן הגענו לחולות יבנה. גרנו בצריף קטן ורק אחרי שש שנים עברנו לגור מגורי קבע בשיכון" מספרת אסתר.

יהושע למד בבית ספר "אביר יעקב" ביבנה והאם החלה לעבוד בחקלאות. לאחר מכן המשיך את לימודיו בחוות הגדנ"ע בחולדה. "הוא היה ילד פיקח וחברותי ומוכשר בתחומים שונים. הוא אהב מאוד לבלות עם חבריו ואהב כדורגל. הוא שיחק בקבוצת מכבי ביבנה וגם נשלח לקורס מאמנים במכון וינגייט" משחזרת אסתר.

את בית הספר התיכון למד יהושע בקיבוץ נירים. עם סיום לימודיו, בשנת 1960, התגייס לחיל השריון. הוא אהב מאוד את הצבא ונהנה משירותו. אחרי הטירונות נשלח לקורס מפקדי טנקים והיה למפקד טנק. "אחרי שנתיים וחצי הוא השתחרר וכולנו נשמנו לרווחה, הוא התחיל לעבוד והיה מנהל עבודה בתחום הבניין. בנוסף לעבודתו הוא היה חבר מועצה ביבנה ובהמשך חשב גם על האופציה להתמודד לתפקיד ראש עיריית יבנה" מספרת אסתר.
בזמן עבודתו במפעל הכיר את פרלה ולאחר חברות של שנה וחצי החליטו השניים להתחתן, אך המלחמה קטעה את התכניות. "הוא לא הספיק, הוא גם קנה דירה לידינו ותכנן כמובן להרחיב את המשפחה, אבל גם בדירה הזאת גר זמן קצר מאוד".

 


חשב ששכחו אותו
כאשר פרצה מלחמת ששת הימים, היה יהושע מוכן לצאת לקרב אך הזימון בושש לבוא. "הוא חשש ששכחו אותו או שכבר לא צריכים אותו, אמרתי לו שלא ידאג ושאם יצטרכו גם זה יגיע" אומרת אסתר.

וזה אכן הגיע, לאחר מספר ימים של מתח הגיע האוטובוס ואסף גם את יהושע לקרבות באזור רמת הגולן. "אני ישנתי, הייתי מאוד מתוחה ולחוצה ואמא שלי אמרה לו שלא יעיר אותי. לא הספקתי אפילו לומר לו שלום. במכתבים המעטים שהוא שלח הוא כתב שהכל בסדר ושלא נדאג. אז הייתה תקופה אחרת, ניזונו מאינפורמציה חלקית בלבד ולא באמת ידענו מה קורה שם, אבל היה ברור שיש קרבות קשים ואבדות גדולות מאוד" מספרת אסתר.

 

 "אמא לא התאוששה"
יהושע השתתף בקרבות באזור רמת הגולן ונהרג בקרב בסיר א-דיב ביום הרביעי לקרבות, הוא הובא לקבורה זמנית בבית הקברות בנהריה, ללא נוכחות משפחתו.

"הרגע הזה שבו הודיעו לנו שהוא נהרג זכור לי כאילו זה היה אתמול. מאוד חששנו לשלומו ולי היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שתגיע ההודעה על נפילתו. הייתי יושבת בחצר ומסתכלת על כל רכב עם חיילים שעבר ושואלת על אחי, לאף אחד לא היו תשובות. מספר ימים לאחר שנהרג ואחרי שכבר קברו אותו, הגיע אלינו קצין העיר. הלכו לקרוא לאמא שלי, שהייתה בעבודה ובישרו לה. אני הייתי גם במקום עבודתי והגיעו אליי חברים שלו עם הרכב שלו, סרבתי לעלות לאוטו אבל לא בכיתי" מספרת אסתר.

בחלוף ימי המלחמה הוצע למשפחה להביא את יהושע לקבורה בכל מקום שירצו והאם בחרה בהר הרצל. בכל יום הייתה עושה את הדרך הארוכה מיבנה לירושלים ומבקרת את חלקת הקבר של בנה. "אז לא היו טלפונים והיא פשוט הייתה נעלמת ולאחר מכן מספרת שהיא הייתה אצל יהושע, ככה זה נמשך שנים ארוכות, לא היה יום אחד שלא נסעה אליו. כשהגיל והבריאות שלה כבר לא היו בשיאם היא הסתפקה בפעמיים בשבוע" אומרת אסתר.

בשנותיה האחרונות חלתה האם במחלת האלצהיימר והלכה לעולמה לפני שנה, אבל גם אז כשזכרונה בגד בה תמיד זכרה את יהושע. "אמא אף פעם לא התאוששה מהמכה הזאת, לא היה יום שהיא לא דיברה עליו והזכירה אותו. גם כשלא זכרה כמעט כלום הייתה מדברת על יהושע. לפעמים חשבה שהיא עדיין חי ושאלה מדוע לא בא לבקר אותה. פעמים אחרות זכרה שהוא איננו וחיכתה כבר להגיע אליו. אני כואבת את האובדן שלו כל הזמן, הוא תמיד חסר, גם בשמחה וגם בעצב. אני תוהה איפה הוא היה היום, איך היו נראים חייו, ילדיו ונכדיו לצערי אין לי תשובות".

 


 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה