סיפורו של שבוי

צילומים: דוד מטודי 

44 שנים חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים ונדמה שאצל יצחק נגרקר, אחד משבויי המלחמה, הזמן כאילו עצר מלכת. הוא כבר בן 65, נשוי לאילנה ואבא לארבעה ילדים, המון שנים חלפו מאז, כמעט חיים שלמים. הצלקות המשבי הגלידו כבר מזמן, אך האירועים של אותה מלחמה חרוטים אצלו עמוק בנשמה וכנראה שהם שם בשביל להישאר.

הוא חי וגדל ביבנה ומשפחתו עדיין מתגוררת בעיר, אך נגרקר החליט להקים את ביתו דווקא בקצרין. אזור רמת הגולן נשאר חקוק אצלו מאז המלחמה ההיא והיה לו ברור שבבוא היום הוא עוד יחזור לשם. "אחרי שהתחתנו גרנו עדיין ביבנה, אבל אני חלמתי על רמת הגולן" הוא מספר. "חמש שנים שכנעתי את אילנה, בהתחלה היא לא הייתה מוכנה לשמוע עד שאמרה לי 'תעשה מה שאתה רוצה, רק תניח לי כבר'. את כל הסידורים, כולל קניית הבית בקצרין, עשיתי לבד כי היא לא הייתה מוכנה לקחת חלק ולאילנה נשאר רק לעבור. היום אין מאושרת ממנה על זה שעשינו את הצעד הזה ואני כמובן הגשמתי חלום".

תחושת מתח באוויר

אוגוסט 1973 השיריונר רב-טוראי יצחק נגרקר כבר חייל ותיק בצבא, חצי שנה לפני שחרור, ובהחלט מרגיש את הסוף קרב. הגדוד שלו, גדוד 74 של חטיבה 188 תופס קו בצפון רמת הגולן. "זאת הייתה החטיבה היחידה שתפסה קו באותו אזור ונתנה מענה לכל האירועים שהיו שם" הוא משחזר. האווירה הייתה מתוחה מעט, כי רק חודשיים קודם לכן ארעה תקרית אווירית במהלכה הפיל חיל האוויר הישראלי 13 מטוסים של צבא האויב, כשבמקביל השמיד חיל השיריון 14 טנקים סורים. "זאת הייתה השפלה ענקית לאסד והיה ברור לכולם שהם לא יבליגו ויעשו משהו בשלב מסוים, הרגשנו שהגזרה מתחממת". 

גדוד 74 תפס קו וראה את ההתרחשויות מעבר לגבול, את ההתארגנות של הטנקים הסורים והדחפורים. "היו התלחששויות, אבל לא ידענו בוודאות מתי זה הולך לבוא ובאיזה היקף. אני זוכר שהייתי רגוע, יש למדינת ישראל מודיעין טוב ואפשר לישון בשקט כשנצטרך לדעת, נדע".

את ראש השנה הוא עשה בבית, הספיק להיות עם המשפחה בערב החג ומחרת עשה דרכו דרומה לדימונה, שם התגוררה אילנה שהייתה אז ארוסתו. "למחרת שמעתי ברדיו, בתחזית מזג האוויר, את הסיסמא לקריאה סמויה, ונאלצתי לחזור לבסיס".

כעבור מספר ימים הגיע אליהם קצין המודיעין החטיבתי, שתדרך אותם על הדיביזיות הסוריות שישבו מולם, נגרקר שמע את המספרים ונבהל מעט. "הוא התחיל לזרוק מספרים בלתי נתפסים בכלל, של 800 טנקים שיש להם רק בגזרה הדרומית. נבהלנו מיחסי הכוחות הלא שוויוניים ושאלנו אותו איך נוכל אנחנו, רק 11 טנקים בגזרת דרום רמת הגולן, להתמודד מול כל כך הרבה אויבים. הקמ"ן ניסה להרגיע 'יהיה בסדר'. הרגעתי את עצמי שזה לא כל כך נורא, ממילא אני עוד מעט משתחרר והמלחמה לא תפרוץ עכשיו".

עוד לא מלחמה

ערב יום כיפור, כוננות בגזרה. נגרקר וחבריו דרוכים, מתורגלים ומוכנים ליציאה עם כל הציוד עליהם. שקט. הם מתעורים בחמש בבוקר עורכים בדיקות כוננות נוספות, מארגנים את שלושת הטנקים ופורשים לעיסוקיהם.

בחמישה לשתיים בצהריים הוא התעורר לקול התפוצצויות מסביבו וראה פטריות עשן שחורות ומסביב הרעשה ארטילרית. תוך 10-15 שניות כבר היוו בתוך הטנקים, מוכנים לתנועה.

כשלוש שעות לאחר מכן הם זיהו שלושה טנקים סוריים יורדים מהעמדות שלהם ונעים לעברם. זו הייתה ההתקלות הראשונה והם חשבו שמדובר ביום קרב ולא במלחמה כוללת. "ירינו על שלושת הטנקים הללו, על כל טנק 7-8 פגזים, עד שהם התפרקו לגורמים. זאת הייתה טעות, זה היה בזבוז משווע של תחמושת, שמאוחר יותר הרגשנו את חסרונה".

לא כוחות

ההבנה שמדובר במלחמה של ממש הגיעה מאוחר יותר באותו ערב, דווקא ממקור לא צפוי, משידורי הרדיו שהצליחו לקלוט בתוך הטנק. בשעות הלילה הודיע מפקד המוצב על 30 טנקים סוריים שנעים לכיוון גדר המערכת ודיווחים על פריצת הגדר. ההשתלטות עליהם הייתה מהירה, ואחרי שאחרון הטנקים עבר את כוח החיילים הם הרימו פצצות תאורה באוויר ותוך דקות בודדות עמדו שם 30 לפידים בוערים. אחר כך השמידו עוד עשרות טנקים, שניסו לכבוש את מוצב החיל. "אז התחלנו להבין שהתחמושת שלנו אוזלת וביקשנו תגבורת ותחמושת נוספת. כל הזמן הודיעו לנו שעוד מעט מגיעים. שני טנקים עשו את דרכם אלינו, כשבינתיים התקרבו אלינו גם שמונה טנקים סוריים, ולא היו לנו מספיק פגזים בשביל לחסל אותם. המצב היה קשה, אבל ברגע האחרון חיסלנו גם אותם".

ההוראות מלמעלה היו להישאר בשטח, הם נשארו שם שלושה טנקים, שניים ללא פגזים ואחד שלא יכל לירות כי היו עליו שני צוותים של חיילים.

מותו של חבר ומפקד

את החדירה הבאה ניסה מפקד המחלקה, יואב יאיר, לעצור עם אש מקלעים. "זו הייתה החלטה לא הגיונית, מכיוון שכדורי המקלע לא יכולים להסב להם נזק רב. הסורים זיהו את המיקום שלו לפי הכדורים הנותבים שהוא ירה, ופתחו באש מקלעים לכיוונו. יואב היה עם חצי גוף בחוץ, והכדור פגע בו בחזה והרג אותו במקום".

הם לקחו פיקוד על הטנק של יואב וקיבלו הוראה לנוע לכיוון תל סאקי, על מנת להתחמש ולחזור למוצב. במהלך הנסיעה הטנק של המ"מ ההרוג נתקע, הצוות פרק לטנק אחר והיה צריך להוציא ממנו את הקשר.  

"נכנסתי אל הטנק ונגלה לעיניי מחזה קשה, גופתו של יואב יקיר, המפקד שאהבתי והערכתי, קשורה לכיסא המפקד, חיילי הטנק קשרו את הגופה כדי שלא תיטלטל. החלטתי לא להשאיר אותו שם, קראתי לתותחן שלו וביחד סחבנו את הגופה אל הטנק שלי, תחת מטח של ארטילריה. חשבתי על יואב, על אופיו המיוחד, על יכולות המנהיגות שלו ועל כל הפעמים בהן הוא עזר לי. אימי נפטרה כשהייתי בטירונות ואני, הבכור מבין שישה אחים ואחות אחת. באותה תקופה היינו יוצאים הביתה פעם בחודשיים שלושה. תמיד כשיואב יצא הוא היה נוסע ליבנה לבקר את אחיי ולוודא שהם בסדר ולא חסר להם כלום. לפני שהיה הולך היה משאיר להם קצת דמי כיס. תוך כדי שאני לוקח את הגופה שלו איתי אני שואל את עצמי מה אעשה כדי לזכור אותו כל חיי ושם נדרתי נדר, אם אני יוצא מהמלחמה הזאת חי הילד הראשון שיוולד לי ייקרא על שמו של יואב. חודש וחצי אחרי שחזרתי מהשבי הסורי נשאתי ושנה לאחר מכן נולד בני הבכור יואב, אביו של יואב המ"מ האהוב שלי, הגיע אלינו ליבנה והיה הסנדק בברית שלו".

הפצוע מעבר לכביש

הם עלו למעלה כדי להתחמש, והניחו את גופתו ליד הבונקר. נגרקר היה טען-קשר ולכן תפקידו היה לבחור את הפגזים. איכשהו הצליח לקפוץ מהטנק שלו אל הטנק הפגוע, עלה עליו והסתכל למטה. "בתוך הטנק היו גופות אדם מרוסקות, איברים קרועים וריח של בשר חרוך. נרתעתי והיססתי לרגע. שריקה של פגז מעל לראש שלי גרמה לי להיכנס פנימה. אחרי ששמעתי את הפגז מתפוצץ בחוץ, שמתי לב שאני "שוחה" בעיסת גופות אדם".

כעת המשימה הייתה לחזור בחזרה להמשך לחימה, בדרך נתקלו ברב-סרן לא מוכר שסימן להם לשנות כיוון ולהתקדם אחריו. "פתאום הוא נעצר ואמר שמחכים להוראה מהמג"ד ואז הגיע לעברינו טיל RPG, שפוגע במנוע של אחד הטנקים ומשבית אותו". הם נשארו בשטח, שני טנקים שמנסים בכל הכוח לרתק את הכוחות הסורים ומשתמשים בכמויות אדירות של תחמושת.

הקרב במקום המשיך גם בשעות הבוקר. לפתע שמע נגרקר קריאות לעזרה, התברר שיש פצוע קשה מעבר לכביש והחיילים ביקשו סיוע. הוא ביקש ממפקד הטנק אישור לרדת כדי לחבוש את החייל, אך זה לא הסכים.

"קפצתי מהטנק בניגוד לרצונו, וחציתי את הכביש. השריונר שכב על הארץ, פצע גדול פעור בבטנו, והיד שלו קרועה ותלויה על בלימה. ביקשתי מהחיילים את התחבושת האישית שלהם, אבל לא היו להם תחבושות. הוצאתי מהסרבל את התחבושת האמריקאית שלי והתחלתי ללפף סביב הפצעים שלו".

המוות מול העיניים בפעם הראשונה

פתאום ראה שיירת טנקים מתקרבת. "חשבתי שאלה המילואימניקים שלנו, שהגיעו סוף סוף לסייע. העפתי עוד מבט בטנקים המתקרבים וראיתי כתובות בערבית ודגלים סוריים, כל זאת במרחק של בערך 150-200 מטר מאיתנו. זאת הייתה הפעם הראשונה, אך לא האחרונה, שראיתי את המוות. חיי הקצרים חלפו לי מול העיניים. חשבתי על האחים שלי, וביקשתי מהם סליחה. חשבתי על אמי שנפטרה זמן לא רב לפני כן, ושאליה אצטרף בקרוב. חשבתי על אילנה, החברה שלי, שקיוויתי שתהיה אשתי. תכננו להתחתן, ולפני ראש השנה נרשמנו למגורי זוגות צעירים ביבנה".

אבל השיירה חולפת ולהפתעת נגרקר ושאר החיילים הם לא יורים לכיוונם. "או שלא ראו אותנו או שחשבו שאנחנו מתים, עד היום לא מצאתי את התשובה".

ההבטחה: כשנצא מכאן נעשה חאפלה גדולה בתל אביב

המלחמה נגד הטנקים הסורים הייתה אבודה והם קיבלו דיווח על מטוסי סקייהוק של חיל האוויר, שהיו בדרכם לבצע את המשימה. במקביל קיבלו הוראה להתפנות לבונקר בתל סאקי.

"לא רציתי לעלות לשם, העדפתי למות בתוך הטנק שלי ולא בתוך הבטונדה הקטנה הזאת כמו עכבר, עם עוד המון הרוגים מסביב. בשלב הזה שני חבר'ה כבר תפסו אותי בידיים וברגליים, אז לא התנגדתי. מילאתי את הכיסים שלי בשישה רימונים ובמחסניות לעוזי, ועלינו אל הבונקר".

הבונקר של תל סאקי הוא למעשה חדר קטן, בגודל של כשלושה על ארבעה מטרים, עשוי כולו בטון ואליו מוביל מסדרון צר ומסדרון דומה נמצא ביציאה מן הבונקר, בצד השני של החדר. "הקפנו אותו ונכנסנו ואז נגלו לפנינו מראות קשים. היה דם בכל מקום, איברים פנימיים וגופות אדם היו במסדרון הכניסה. הם הונחו שם כדי שהסורים, אם יגיעו, יחשבו שכל מי שנמצא בפנים כבר מת. גם גופתו של יואב יקיר, המפקד הנערץ עליי, הייתה מונחת באיזור".

המורל בתוך הבונקר היה מאוד ירוד, אחד החיילים הוציא מהכיס שלו ספר תהילים והתחיל לקרוא בקול, שהיה מספיק חזק בשביל שכל הנוכחים ישמעו, אבל מספיק שקט כדי שהסורים בחוץ לא ישימו לב. כולם ענו 'אמן' והבטיחו שכשיצאו משם בסוף המלחמה יעשו חאפלה גדולה בתל אביב.

יוצא עם ידיים  מורמות

קול פיצוץ אדיר מפר את הדממה ששררה במקום, כולם נשכבו. נגרקר נותר לעמוד והיה בטוח שכולם סביבו נהרגו. הוא אפילו לא שם לב שנפצע, שרסיס מהרימון חדר לפניו והקרסול שלו מרוסק. לפתע שמע מתוך הבונקר קול שקורא לחיילים לצאת ולהגיד לסורים שהם נכנעים. הוא הניח שכולם מתים, ויצא לקבל את פני הסורים בידיים מורמות.

חיילי הקומנדו הסורי הסתכלו על נגרקר בחשדנות, אחד מהם ביקש ממנו להתקרב ואז לחץ על ההדק של הקלצ'ניקוב שלו. זאת הייתה הפעם השנייה, אך לא האחרונה, שהוא ראה את המוות בעיניים. הוא הסתתר, אחרי מספר שניות  יצא  אליהם שוב בידיים מורמות, והסורי שהתחיל בירי הצביע אל הבונקר ועשה בידו תנועה שואלת שפירושה "כמה?". "אז הבנתי שאני לא יכול לסמן להם 30 עם הידיים, הרי לא ייקחו את כולם בשבי, לא כל שכן אם הם פצועים. המספר הסביר הראשון שעלה לי לראש היה 4. הרמתי 4 אצבעות ואמרתי שאני היחידי שנשאר".

הוא הועלה על הנגמ"ש הסורי, כשבתוכו שני חיילים נוספים שנשבו. כאן ניצל ממוות בפעם השלישי, כשפגז של טנק ישראלי העיף את הנגמש שבו נסעו באוויר, אך הנהג הסורי היה זריז מספיק בשביל להתחמק.

החקירה הראשונה

לקראת ערב נכנסו לשטח הסורי, נתנו לו לשתות והעבירו לחקירה אצל חוקר סורי, שדיבר עברי צחה. הוא שאל אותו לזהותו "אני שיריונר" ענה נגרקר, אך הסורי לא האמין. "חשבנו  שאתה טייס, אנחנו לא צריכים שריונרים. אילו ידענו לפני כן שאתה שריונר היינו מחסלים אותך" אמר החוקר.

"חייכתי. בשלב הזה, אחרי יומיים של לחימה, שלושה מקרים של הנצלות ממוות ודאי, פציעה ונפילה בשבי, כבר הייתי שרוי באפאטיות. לא חששתי לחיי, אבל האמירה הזו, פגעה בגאוות היחידה שלי, וגרמה לי עלבון בלתי צפוי".

בסוף החקירה, שהתנהלה כולה באורח הגון וללא אלימות, נתנו לו שתי שמיכות ולקחו אותו לחדר נקי ומצוחצח. "אחרי זמן מה הביאו לי שתי לאפות סוריות עם בשר כבש טחון. זה היה בשר נהדר, שתובל בתבלינים שלא זיהיתי. הבשר היה כל כך טעים, שעד היום אני זוכר את טעמו ומחפש אותו מפעם לפעם".

אחרי שאכל הוא נרדם, באופן מפתיע הייתה זו שינה טובה אחרי כל המתח והעייפות שהצטברו.

המכות ועינויים במרתפי השבי

בשעות הבוקר התעורר לקול פתיחת דלת הבריח ושני סורים 'עמלקים', כפי שהוא מכנה אותם, העבירו אותו אל המסדרון והחלו במסכת של התעללות. הם קשרו לו את העיניים ואת הידיים מאחורי הגב בחוטי מתכת שחדרו לבשרו וגרמו לכאבי תופת.

הם היו ללא מזון וכמעט ללא מים, כל 24 שעות קיבלו מעט מים וחתיכה קטנה של פיתה, שהוכנסו להם לתוך הפה כי הם היו עדיין קשורים ומכוסי עיניים.

"ישבנו בחדר הקטן הזה שבועיים, קשורים ומכוסי עיניים. אלה היו שבועיים של חקירות, מכות, צעקות והרעבה, אבל החלק הכי גרוע עבורי בתקופה הזו היה לשמוע את הסורים מספרים לנו שמדינת ישראל לא קיימת יותר".

שבועיים היו שם ואז הועברו למשכנם החדש, בית כלא בפרברי דמשק. עוד קודם לכן קיבצו את כולם לצילום קבוצתי, הצילום הזה שימח אותם.

35 שבויים, בחדרון קטן ללא תנאים סניטריים בסיסיים וללא קרן אור. חמישה חודשים לא ראו את אור השמש ובמקביל המשיכו לעבור התעללות קשה בגופם ובנפשם. בכל פעם ששמעו את דלת הברזל נפתח באמצע הלילה ידעו שאחד הסורים מגיע כדי להכות אותם ונכנסו לכוננות ספיגה. עם הזמן נתנו לסוהרים כינויים, כל אחד בהתאם לרמת האכזריות שבו ולשיטות העינוי שהשתמש בהן.

ככל שהזמן בכלא חלף, הסורים הבינו שהם כנראה יצטרכו לשחרר אותם ביום מן הימים, והחלו לשנות את הגישה.

 "כולם נהרגו"

יום אחד כשהיו ברחבת הכלא, אחרי המקלחת השבועית, ראו עצירים סורים מנקים לנו את החדרים ומכניסים מזרני קש עבים לחדר. "תהינו במה זכינו שאנחנו מקבלים את תנאי הלוקסוס האלה, ואז החבר'ה התחילו להתלחשש שיכול להיות שנציגי הצלב האדום מגיעים". כשחזר לחדר ראה נגרקר חייל שהוא לא הכיר, כשניגש אליו זיהה אותו מיד. היה זה החייל שהוא חבש את ביטנו בקרב בתל סאקי. הוא שאל אותו מה עלה בגורלם של החברים שהיו בתוך הבונקר, אלה שהוא חשב שהוא מציל את חייהם כשהלך עם הסורים ואמר שרק הוא נותר. "כולם נהרגו" הוא אמר לו.

למחרת ביקשו מהם שיתלבשו יפה ולקחו אותם לפגישה עם נציגי הצלב האדום וצוותי הטלוויזיה הצרפתית. "הצרפתים צילמו אותנו, והתמונות הללו הופיעו אחר כך בעיתוני סוף השבוע בארץ, יחד עם רשימת שמות השבויים. כך, אחרי חמישה חודשים של מתח, נודע למשפחה שלי בוודאות שאני חי ונמצא בשבי הסורי".

במהלך הביקור שמעו את נציגי הצלב האדום מדברים והבינו שמדינת ישראל חיה וקיימת. "כבר לא היה אכפת לי מהסורים וממה שהם יעשו לי, העיקר שהמשפחה שלי בסדר, אילנה בריאה ושלמה והמדינה קיימת. אבל אז, חשבתי על כל החיילים שנהרגו בבונקר בתל סאקי והבנתי שאני, שיצאתי על מנת להיכנע ואמרתי לסורים שכולם בפנים מתים, אחראי למותם של חברי. המצפון שלי החל להציק לי ונכנסתי לדיכאון עמוק. חשבתי על הנושא באובססיה, נכנסתי אל מתחת לשמיכות והייתי כך ימים שלמים, מייסר את עצמי, מריץ בראשי תסריטים. אנשים רבים נהרגו בגללי, ואני הצלתי את עצמי. התפללתי שלא יהיו חילופי שבויים, ידעתי שכשאחזור הביתה אשלח לחקירה ואעמוד מול ביקורת קשה מאוד".

חוזרים הביתה

בוקר אחד נכנס קצין הקישור הסורי ובפיו הבשורה "אתם נוסעים הביתה". אך הפעם היה זה אמיתי. אוטובוס של הצלב האדום לקח אותם לנמל התעופה של דמשק. האווירה הייתה טובה, צחוק ושמחה מכל כיוון אך המחשבות של נגרקר לא נתנו לו מנוח.

הם נחתו בבן גוריון, שם חיכתה להם קבלת פנים גדולה ושמחה ובני המשפחה שהתנפלו בחיבוקים ונשיקות הוא פגש את אילנה את אביו ואת אחיו. צחק עם המשפחה, חייך וחיבק אך בפנים לא הרגיש את השמחה. הכין את עצמו לפגישה משפחות החיילים ההרוגים וחשב מה יגיד ואיך יסביר.

אחרי הפגישה עם המשפחות הועברו לתחקור של אנשי השב"כ. "אתם יודעים שאתם בוגדים במדינת ישראל", הם אמרו. "לא הייתם צריכים ליפול בשבי, אלא להילחם עד הכדור האחרון".

מקיימים את ההבטחה: חאפלה ביבנה

כשהגיעו למונית ראה נגרקר מישהו שנשען על מכסה המנוע וממתין לו. "אתה זוכר את תל סאקי?" שאל אותו האיש. "אמרתי לו 'כן, אני זוכר, אבל כולם נהרגו' ואז הוא אמר 'מה פתאום נהרגו?! כולנו חיים ואתה הצלת אותנו. הם מחכים לך בבית ביבנה".

זה היה לייזי אגסי, נח"לאי מגדוד 50, שבא לבשר לו את הבשורה המשמחת. מסתבר שמכל החיילים ששהו בבונקר, רק חייל אחד, שלום פחימה, נהרג מהתפוצצות הרימון. שאר החיילים שרדו את המלחמה, ולייזי סיפר לו שהם מחכים לו בבית ביבנה.

"הכניסה הביתה, ליבנה, הייתה כמעט בלתי אפשרית. נדמה היה שכל תושבי יבנה יצאו לרחובות לקבל את פני. חיבקו ונישקו אותי והעבירו אחד לשני ואני כבר רציתי להגיע הביתה, לראות במו עיני את חיילי תל סאקי החיים. ההתרגשות הייתה עצומה ואני הרגשתי שאני את שלי עשיתי. היום מוצב במקום שבו נפלתי בשבי שלט ועליו כתוב 'מכאן יצא רב"ט יצחק נגרקר ובכך הציל את חבריו'".