שחקנית נשמה
14.04.16 / 15:23
נורית אופק משחקת ראגבי ומסבירה מדוע מדובר בספורט מאתגר ומעניין, לא רק גברי ומצ'ואיסטי, נקי מקללות ומספרת על החלום הגדול שלה- לקדם את הענף שנמצא בשוליים. בינתיים
לאחרונה אנו עדים יותר ויותר לענפים שנחשפים לעולם הנשי. לא עוד ענפי ספורט שמקוטלגים לפי בנים ובנות אלא ערבוב מושלם בין הספורט. כולם אוהבים, כולן רוצות. מעבר להצלחה הכבירה של המאמנט ועם כל הכבוד לכדורסל הנשים שנמצא מעט בקריסה, ישנו ענף שגדל מיום ליום, מעונה לעונה. מדובר בראגבי. בהתחלה זה באמת נשמע מעט כואב ואגרסיבי אבל אחרי שלומדים את המשחק, מבינים שכולם וכולן יכולים ויכולות לקחת בו חלק. נורית אופק בת ה 32 מיבנה נחשבת לאחת השגרירות היותר מוצלחות של הענף ודוגמא מצוינת איך משלבים זאת עם שאר העיסוקים בחיים. בכל זאת, 4-5 אימונים בשבוע זה לא עניין של מה בכך. היא משחקת עם הקבוצה של רחובות ואף משתתפת בטורנירים בינלאומיים. אופק מדברת על החששות של האמא, על ההתלהבות של החברים מהעבודה אבל גם על פציעות, הדרך הארוכה של קידום הענף וכן, גם על הערות סקסיסטיות מדי פעם.
- נורית, סביר להניח שרוב האנשים לא מודעים לספורט הזה בכלל. איך הגעת לזה?
"לראגבי הגעתי די במקרה. ראיתי מודעה בשירותים באוניברסיטת תל אביב שקראה למי שרוצה להתנסות במשחק. זה היה נשמע לי שונה ומעניין אז ניסיתי ותוך אימון אחד נשבתי בקסם".
- מדוע בחרת דווקא בסוג המשחק הזה?
"כשהייתי קטנה התנסיתי בספורט קבוצתי כמו כדורסל וכו', אבל הראגבי נכנס עמוק ללב. זה משחק מאוד מאתגר, שדורש להיות מאוד מאוד מאופסת וחדה, הוא מאוד קבוצתי ואי אפשר לנצח לבד בלי הגיבוי והעבודה של כל השחקניות בקבוצה ובעיקר הוא ספורט מאוד קהילתי וחברתי".
- מה מיוחד בו בניגוד לשאר הענפים?
"אני חושבת שהדבר שהכי שבה אותי במשחק היה העובדה שאחרי משחק מאוד אגרסיבי וחזק, כולם יושבים ביחד לבירה ואין מטענים את הכל עוזבים, גם בתחרויות בחו"ל וגם בארץ. זה מאוד שונה מכל ספורט אחר שהכרתי וזה בדיוק המהות של הספורט הזה- הוא מאוד אגרסיבי מצד אחד אבל גם מאוד אציל וספורטיבי מצד שני. למשל אין מקרים של קללות או אלימות כלפי השופט, כל מה שהוא אומר מקובל גם אם הוא טועה".
- מה אומרים על זה במשפחה?
"במשפחה התרגלו עם הזמן, אף פעם לא אמרו לי לא, אבל אני חושבת שבעיקר אמא היא אמא והיא מפחדת מפציעות. אין ספורט שאין בו שחיקה עם הזמן וראגבי הוא ספורט של מגע, כך שמדי פעם יוצאים קצת מכוסחים, בדיוק כמו בכדוריד או ג'ודו וזה משהו שהיא לא תתרגל אליו אף פעם".
-האם הצלחת לסחוף אחרייך גם את יתר בני המשפחה?
" המשפחה לא הלכה בעקבותיי, אבל כן הצלחתי לסחוף כמה חברים מהעבודה ומהחיים למשחק ואני עובדת על הדור הצעיר- האחיינים שלי".
-מדובר בספורט שוליי יחסית. האם אתן עושות משהו בנידון על מנת לשנות זאת?
"הספורט אכן פחות מתוקצב ופחות פופולרי בהתאם. אני מאמינה שזה עניין של חשיפה שיגדל בהתאם, במיוחד כשהשנה הראגבי שביעיות (משחק של 7 שחקניות מכל קבוצה, על מגרש בגודל 100 מטר על 70 מטר, המשחק נמשך 14 דקות וכולל עצימות מאוד מאוד גבוהה המשלבת ספרינטים ותאקלים) נכנס באופן רשמי לאולימפיאדה. כולן וכולם מוזמנים לנסות, יש לנו קבוצה חדשה שמתאמנת ברחובות גם נשים ולאחרונה פתחנו גם גברים ונערים/נערות".
-האם ישנה תחרות ארצית? ליגה?
"קיימת ליגה מסודרת, לגברים יש פלוס מינוס כ-10 קבוצות ברחבי הארץ, הליגה היא של משחקי 15 (כלומר 15 שחקנים מכל קבוצה במשחק של 80 דקות על אותו גודל מגרש) ובקיץ ליגה של משחקי שביעיות. לנשים יש 6 קבוצות ברחבי הארץ, הליגה מורכבת ממשחקי שביעיות ובקיץ אנו עורכים טורנירים של משחקי 15 המשותף לכלל הקבוצות, השנה זו השנה השנייה שמגיעה קבוצת ראגבי מלונדון לשחק מולנו ולקיים טורניר משותף. זוהי חגיגה נהדרת".
- האם את זוכה בחייך הפרטיים להערות בנושא?
"אני זוכה לכל מיני תגובות והערות בנושא. מי שמכיר את המשחק מאנגליה או אוסטרליה בדרך כלל מאוד מתלהב ומעריך".
-איזה דעות קדומות את שומעת שהן מופרכות לחלוטין?
"יש אנשים שחושבים שהראגבי זה המשחק עם הסוסים והמקלות, ויש גם כאלו שזורקים הערות סקסיסטיות פה ושם. אני חושבת שהערות פוגעניות קיימות בכל ספורט של נשים שאיננו קלאסי או לפי הסטראוטיפ הנשי שבעבר היה מצופה מאישה כמו ריקוד או התעמלות אמנותית. זה משהו שכל הנשים שעוסקות בספורט חוות ברמה זו או אחרת וזה משהו שמתמעט עם הזמן, היום כשמודל היופי הנשי הוא הרבה יותר מגוון וכן כשלנשים ולגברים יש יותר חופש לבטא את עצמם בצורה אמיתית ולא לפי מה שמכתיבה החברה. היופי בראגבי, אם נחזור לנושא, הוא שלכל שחקן ושחקנית יש את המקום שלו ושלה. יש מקום לכולם. למהירים וקטנים, לחזקים ואיטיים, לכולם יש מקום לביטוי של התכונות הטובות שלהם בספורט הזה".
-האם יש קהל במשחקים?
"יש קהל ביתי במשחקים, בד"כ בני המשפחה של השחקנים וחברים ואוהדים.. זוהי חגיגת ספורט נהדרת של משחק עם קהל אוהד מהבית, המבורגרים ובירות והרבה כיף".
-האם זה דורש מאמץ ממך ומשאר בני המשפחה בכל מה שנוגע לזמן המשפחתי?
"זה כמו כל ספורט תובעני אחר, אני מתאמנת בין 4 ל-5 פעמים בשבוע לפחות, הרבה אימונים מגבילים אותי מבחינת לוח הזמנים שלי, אני עובדת במשרה מלאה בתחום תובעני גם הוא בשיקום קרקעות ומי תהום מזוהמים וכמובן שמנהלת את קבוצת ראגבי הינשופות ברחובות. אני חושבת שהמשפחה התרגלה ומקבלת אותי ככה כי היא רואה שזה מסב לי הרבה מאוד אושר, וזה כל מה שחשוב באמת".
-ספרי על מקרה מעניין שקרה לך או שראית באחד מהמשחקים.
"אני זוכרת באחת התחרויות הראשונות שלי בחו"ל בטורניר ששיחקתי בו, ראיתי אמא שמגיעה לשחק עם הילדים שלה- בן ובת צעירים בני 8-10 שגם שיחקו באותו טורניר של ילדים עד בוגרים. זה היה טבעי ויפה כאחד ואני אשמח שזה יהיה גם בארצנו הקטנה".
-מה החלום שלך? מה היית רוצה שיקרה עם הענף הזה?
"יש לנו כישראלים הזדמנות לספורט שמתאים לנו לאופי הלחימה ולמנטליות שלנו. הייתי רוצה פשוט לקדם את הענף.
"החלום שלי הוא לפתוח קבוצת נערות וילדות, אם אני הייתי מגיעה לספורט הזה בגיל מוקדם, הייתי יכולה להתפתח יותר כשחקנית ולתרום עוד יותר לענף. מה גם שהייתי מקבלת את כל הדברים הנפלאים שאני מקבלת מהספורט הזה בגיל צעיר יותר- כח רצון, התמודדות עם קשיים ותסכול, אמונה עצמית, חיזוק הביטחון העצמי, חברות וקהילתיות. מעבר לכח ומהירות ושאר מרכיבי הכושר הגופני.
"כדי שנגיע לשם, הדרך עוד ארוכה. כרגע קבוצת הראגבי ברחובות עוד בחיתוליה, ואנחנו נשמח לספונסרים בקהילה שחושבים שספורט בלתי מתפשר כמו הראגבי, משרת את האני מאמין שלהם ומחזק את הקהילה.
אם תרצו להתעניין לגבי אימונים- נשים, גברים ונוער- Rehovot rugby בפייסבוק, או לפנות אליי בכל דרך אחרת ואפשרית".
