02.03.21 / 11:39
רוחניות תמיד נתפסה בעיני כמשהו נלעג. סבא שלי היה זה שלימד אותי שאפשר גם ליהנות מרוחניות אך בו בזמן גם ללגלג עליה קמעה. היה לנו בית כנסת שכונתי וחמים כזה, שסבא שלי היה הולך אליו כל יום. מאוד אהבתי את המקום. בימי שישי הוא היה לוקח אותי איתו לקידוש, והייתי זוכה להחזיק את הנר המטפטף ובוער על עור ידיי החשוף. החזקתי ובערתי, אך לא התלוננתי. זו הייתה פסגת חיי, הרגעים הללו. לעומת זאת, בשבתות בבוקר, סבא היה מכין את המקטרת המקוצרת שלו ויושב בהתרסה לעשן במרפסת המשקיפה על בית הכנסת. זה לא אסור, סבא? שאלתי אותו. נראה לך שלאלוהים יש זמן להתעסק בשטויות כאלו, ענה לי. כך נבנתה בי ההתבוננות הסרקסטית על הרוחניות.
הייתה לי חברה עוד מגיל בית ספר יסודי שמאוד התקשתה בהסתגלות לחוקי בית הספר. היא הייתה מאוד אחרת והחיים גלגלו אותה מפה לשם, מורדת במסגרת הזו ונפלטת מההיא, עד שלא השתייכה כמעט לכלום. בשלב מסוים בחיים שלנו, גרנו שתינו בארצות הברית. אני בלונג איילנד והיא ביוגה סנטר הממוקם באפ סטייט ניו יורק. אז כבר הייתי נשואה, עם ילדה בת ארבע, וחברתי הזמינה אותנו, את שלושתנו, לסוף שבוע ביוגה סנטר. הגעתי לשם סקרנית. אף פעם לא נכנסתי אל תוך מקום המוגדר כולו כרוחני. לא היתה לי שאלה על משמעות החיים. אבל הלכתי ושם משכימים לקום בארבע בבוקר, ומתחילים בסדרת הרפיות ולאחר מכן יוגה.
חברתי הייתה ממונה מספר פעמים ביום על הטיפול בפסלים שבמקום. הצטרפתי אליה. לכל פסל היא נתנה את המנחה שלו וצירפה ריטואל המותאם למעמד. רוחניות זה דבר משונה, חשבתי לעצמי. איך הצליחו לקחת ילדה-נערה-אישה מרדנית שכזאת, שלעולם לא הסכימה לשמוע כלום ושום דבר על היהדות שלה, ולגרום לה לקום בכל בוקר בשעה ארבע ולהאכיל את הפסלים. נשגב מבינתי. כל אחד והרוחניות שלו, זה מה שהיא הייתה צריכה בשלב ההוא של החיים, ואת זה בדיוק היא קיבלה.
האם היא התמידה באורח החיים שאימצה? ובכן, לא. זמן קצר אחרי שחזרנו לארץ שמעתי שגם היא כבר כאן, נחבטת ומתייסרת ממכות החיים. אפילו נפגשנו פעם אחת, רגע לפני שנעלמנו זו לזו מפאת השוני הרב של מסלולי החיים שלנו.
מירוץ החיים האינסופי. עבודה, מגיעים בערב הביתה, רואים את הילדים לכמה דקות, קצת טלויזיה, קצת אינטרנט ולישון. הדלק של החיים מגיע מסופי השבוע ומהחופשות וחוזר חלילה. בין לבין מוצאים את עצמנו מתמודדים עם שמחות וטרגדיות קטנות או גדולות. זה הכל.
ככה חולפים להם החיים, יום אחר יום, שנה אחר שנה, עד שבהדרגה מבשילה לה שאלה פנימית. בשביל זה נולדתי? זה כל מה שיש?
לאט לאט החיים מנערים משתנים חבויים שחשבנו שהם אקסיומות בחיים. לפתע אין עבודה, אין בריאות, אין שקט נפשי ואין יציבות. הרבה זעם פנימי ורוע החל מחלחל אל שגרת היומיום, כאילו כל העולם יצא מדעתו.
השאלה הפנימית על משמעות החיים התגברה והפכה לצעקה. אי אפשר להמשיך כך לחיות.
אפשר להודות, אנחנו לא באמת מבינים את העולם שאנחנו חיים בו. לפי קצב ההתפתחות של האנושות, כבר היינו אמורים להגיע לשלווה ולנחלה, בעולם המודרני כולו, ובטח שבמדינת ישראל המתפתחת בקצב מסחרר.בפועל קורה תהליך הפוך. ממוסד המשפחה ועד חברות ואומות, נראה שהקשרים בין בני אדם הולכים ומתפוררים. לכאורה, את צרכינו הגופניים אנו מסוגלים לספק, אבל בכל זאת מערכות חיינו מתפוררות ואנחנו רחוקים מחיים של בריאות ואושר. הגענו לזמנים מאד מיוחדים בהם חיים המתקיימים רק על מנת לחיות לא יספקו אותנו עוד, ולמעשה הטבע לא יניח לנו לעשות זאת. הוא דוחף אותנו על ידי מכות מצד אחד וריקנות פנימית מצד שני, על מנת שנרצה להתפתח מעבר לקיום הרגיל ונגלה את מהותנו האמיתית כבני אדם.
הטבע כולו הוא מערכת אחת אינטגרלית, כלומר כל חלק הכרחי, תלוי ומשפיע האחד על השני. החוק העליון בטבע הוא חוק הערבות והוא מוחלט בדיוק כמו חוק המשיכה. בשל כך כל רמות הקיום בטבע מתקיימות באיזון הדדי, הן לוקחות את הדרוש כדי לשרוד ונותנות כדי לשרת.
האנושות מתקיימת בצורה הפוכה לטבע. אנו מפיקים הנאה לטובתנו האישית על חשבון אחרים. האגו שבנו רוצה לשלוט ולנצל את הכל ואנו לא מודעים לכך שאנחנו חלק מהמערכת בדיוק כמו כל חלקי הטבע ולכן אנחנו במסלול התנגשות עם מערכות החיים המתפוררות כעת, כי הן לא ברות-קיימא. כלומר טיב הקשרים עצמם בינינו כאנשים ובין סביבתנו הוא מקור הבעיה. הסוד הגדול הוא שכל המפריד אותנו מקיום מאושר הוא היחס שלנו למה שמחוצה לנו ובעיקר אופי הקשרים שאנו יוצרים ביננו לבין עצמנו!
עברו חלפו להם עוד חמש עשרה שנה וגם אלי חייכה הרוחניות. התחלתי להקשיב והסתחררתי מעוצמת האמת שחדרה אלי דרך המילים. זו הייתה הפעם הראשונה בהחלט שהכרתי בנוכחותה ובנכונותה של רוחניות. מאז אני שם. לא מרפה ולא מוותרת, כי כשאתה נתקל באמת הפשוטה, לא כדאי לוותר עליה.
