זה חלק 2: לא סרט האימה שחשבתם
12.09.19 / 11:22
הסרט נחמד, לא יותר מזה. דבילי מאוד, בקושי אימתי, יותר הומוריסטי ומתעסק המון ברגש. אני ממליצה לא לאכול פופקורן בסרט הזה, אלא אם כן יש לכם ממש חשק להקיא כי הוא כן מעורר רצון כזה בכמה וכמה סצנות. ואל תשכחו "אנחנו לוזרים ותמיד נהיה כאלה"
הסרט "זה: חלק 2" הינו סרט ההמשך לסרט האימה העל טבעי "זה" משנת 2017, המבוסס על ספר האימה של סטיבן קינג הגדול. הסרט הראשון מספר על "חבורת הלוזרים" בשנת 1989 בעיר שכוחת האל דרי במיין.
לאחר שג'ורג'י, אחיו של מנהיג החבורה ביל, נרצח על ידי פניוויז או אם תרצו "זה" הליצן המרקד, שניזון על ידי פחד ושנאת חינם, הם פותחים במסע חיפוש אחריו במטרה להרוג אותו. בסוף הסרט הם מצליחים להעלים אותו ככל הנראה לעת עתה. הם נשבעים שאם זה יחזור הם ישובו בכדי לחסלו אחת ולתמיד.
הסרט השני מקפיץ אותנו עשרים ושבע שנים קדימה בזמן אל אותה חברות לוזרים. לאחר כמעט שלושים שנה הליצן האימתני פניוויז חוזר בענק לאחר ששנאת חינם בדמות הומופוביה קשה בסיקוונס הפתיחה, דאגה להאכיל אותו.
מייק, היחיד מחבורת הלוזרים שנשאר בדרי מזמן את כולם בעקבות שבועתם להרוג אותו סופית. אל מייק מצטרף ביל, סופר ותסריטאי בקטגוריית האימה שבאופן סימבולי לא מצליח לכתוב סופים כמו שצריך בגלל שהם לא הרגו את הליצן בסרט הראשון.
ריצ'י, סטנדאפיסט מצליח ושנון. בן האדריכל שעבר מייק אובר מהילד השמנמן שהיה לחתיך על בעל שש קוביות. אדי, היפוכונדר שהפך באופן אירוני למעריך סיכונים. בברלי מעצבת אופנה וסטנלי שלא עומד בלחץ ומתאבד לפני פגישת המחזור.
מסתבר שאף אחד מהחבורה מלבד מייק שנשאר בדרי לא זוכר את מה שקרה לפני עשרים ושבע שנה. בפגישה שלהם לאט לאט נזכרים, מתחרפנים, משקשקים מפחד ולבסוף מחליטים להציל את העולם מזה.
אז לקרוא לזה סרט אימה אמיתי אני לא יכולה לקרוא לזה. אולי סרט אימה חמוד לילדים. צחקתי הרבה, יותר ממה שאי פעם צחקתי בסרט אימה. לא כל כך בזכות הפאנצ'ים שעולים בסרט, שהיו חמודים הרבה בזכות ריצ'י והשילוב שלו עם אדי, אלא בגלל שיש המון קטעים מוזרים בסרט.
אתה שואל את עצמך מה לעזאזל ראיתי עכשיו?! אפשר לקחת לדוגמא את הסצנה שבה הנרי באוורס מנסה להרוג את אדי במקלחת ותוקע לו את סכין בתוך הלחי. כל הסצנה מתחילתה עד סופה מגוחכת ומוזרה ולכן היא מצחיקה, אבל מפחידה? ממש לא.
הקטעים המפחידים ידועים מראש, אפשר לספור על יד אחת או בעצם על שתי אצבעות את הפעמים בהם נבהלתי באמת. ואפילו הם די היו משעשעים. היו גם סצנות שנוצרו נטו במטרה להצחיק. לדוגמא הסצנה שריצ'י ואדי בוחרים באיזה דלת להיכנס, מפחיד מאוד, מפחיד או לא מפחיד בכלל. הרגיש קצת כמו בדיחה ישנה אבל עדיין הצחיק.
הסרט אורך כמעט שלוש שעות ולמרות הביקורת שלי עליו, ויש לי כזו, הוא לא הרגיש כזה. עבר דיי מהר ושעתיים וחמישים דקות עפו כלא היו. אני לא חושבת שיש סרט ארוך מדי או קצר מדי, אבל אני חושבת שאם עבר לך בלי שהרגשת והסוף לא ביאס אז עשו משהו טוב בסרט.
אני מייחסת את הזרימה של הסרט להומור הלא אופייני לסרטי אימה שיש בסרט. אומנם לא רכשתי כרטיס לקומדיה אבל הסרט כן הצחיק אותי. ואני אוהבת לצחוק, לא יודעת מה איתכם.
בנוסף לזה שהסרט מצחיק, הוא גם מאוד רגשני בעיניי. שזה עוד דבר שלא ממש קשור לסרטי אימה. הסרט מאוד נוסטלגי ועוסק במה שהחבורה עברה בתור ילדים. האמפתיה שנוצרת לדמויות, דבר שדווקא כן אופייני לסרטי אימה, נובעת מהטריגר הלא נכון.
בסרטי אימה אנחנו חשים אמפתיה לדמויות כי הן סובלות קשות פיזית ומנטלית, נקרעות בין החלטות בלתי אפשריות. בסרט הזה האמפתיה נוצרת כי ביל חש רגשות אשם על מות אחיו או כי אביה ובעלה של בברלי מכים אותה.
הטריגר הוא יותר רגשי והומני מאשר נובע מפחד. היה קטע אחד בו הרגשתי אמפתיה לביל כמו שמרגישים בדרך כלל בסרטי אימה וזה היה הסצנה בה הליצן רוצח את הילד הקטן מול עיניו של ביל בחדר המראות בפסטיבל.
ביל צועק "אני פה עכשיו, קח אותי" ובסוף הליצן אוכל את הילד על אפו ועל חמתו של ביל. זה אופייני לסרטי אימה וזאת אולי הסצנה היחידה שממש הרגישה אימה. למרות ששוב - רובה הייתה מגוחכת, הוא מתנגש בבובות, במראות והמבט המוטרד של הילד שלא מבין למה ביל עוקב אחריו, זה מצחיק יותר מאשר מפחיד.
הייתה גם הסצנה בה הליצן אוכל את הילדה. אבל ככל שהיא הייתה עצובה, לא היה פה את הדמות המרכזית אליה אפשר לחוש אמפתיה, כי גם לאמא של הילדה לא היה אכפת.
בהמשך לרגשנות, החבורה מתבקשת למצוא כל אחד בנפרד חפץ מהילדות שקשור אליו. כל אחד מהם זוכה לקבל פלאשבקים מרגשים לילדות תוך שעושה מסע אל העבר ומתמודד עם הפחדים הגדולים שלו.
בברלי עם אביה המתעלל, בן עם ילדותו כילד שמן, אדי עם הפחדים שלו, ביל עם האשמה שחש על מותו של ג'ורג'י בסרט הראשון וריצ'י עם זיכרונות הילדות בהם ילדים צוחקים עליו. כל אחד מהם מתמודד עם הליצן בשנית באותו מקום בו נפגשו בפעם הראשונה לבד כשהיו ילדים וזכו למעין סגירת מעגל.
אני רוצה לדבר על סגירת המעגל של ריצ'י. אנחנו מקבלים פלאשבק של ריצ'י הילד כשחבורה של ילדים בראשותו של באוורס צוחקים עליו שהוא הומו באולם משחקי הוידאו וריצ'י יוצא מהמקום עצוב. כשפניוויז מנסה להקניט את ריצ'י המבוגר מחוץ לאולם משחקי הוידאו, הוא מאיים עליו שיחשוף את סודו, אך לא מגלים לנו מה הסוד.
זאת גם דרך אגב סצנה מאוד ביזארית מכאן גם מצחיקה, כשכל האנשים רוקדים מאחור. בהמשך, בעוד סיקוונס מרגש משהו, אנחנו רואים את העזיבה של כל אחד מהחבורה את דרי ומה שהם עשו שנייה לפני. ריצ'י לפני העזיבה חורט על גשר את הסימן "+ R" ולא מראים לנו את ההמשך.
בסוף הסרט לאחר מותו העצוב של אדי, הוא חוזר לאותו גשר ומחזק את האות E שצמודה לפלוס. מה שאנחנו מבינים מזה הוא שריצ'י היה מאוהב באדי וזה כנראה הסוד שלו. עכשיו אותי זה עיצבן. הסרט מתחיל במוות של הומו על עצם היותו הומו. זה מה שהאכיל את הליצן לאחר עשרים ושבע שנה, שנאת חינם ופחד.
אז הסרט נפתח בכך שלהיות הומו זה לא בסדר וכל מי שהומו צריך לשמור את זה צנוע ובסוד, וגם נחתם ככה? ריצ'י לא חושף את הסוד ולא יוצא מהארון אלא שוב הולך בסתר אל הגשר וחושף בפני עצמו בשקט ובפנינו כי הוא הומו. אני חושבת שאם הוא היה יוצא מהארון זה היה יכול להיות מסר הרבה יותר חזק לסרט ונכון לשנת 2019. נפתח בשנאת חינם ונסגר באהבה חינם.
בהמשך לסרט ילדים, הסרט מעלה מוסר השכל. אלימות מילולית פוגעת יותר מאלימות פיזית. רוצים עוד אחד? כל אחד יכול להיות מה שהוא רוצה רק אם יאמין בכך ולא ייתן לאף אחד להגיד לו אחרת. הם מנצחים את פניוויז בכוח המילה. הם משפילים אותו ומקטינים והוא בתגובה מתכווץ וקטן עד שהם יכולים לגבור עליו ולמחוץ את ליבו למוות. אם תשאלו אותי זה היה שיא השיאים של הטמטום הבלתי פוסק של הסרט.
טוב נסכם. הסרט נחמד לא יותר מזה. דבילי מאוד בקושי אימתי, יותר הומוריסטי ומתעסק המון ברגש. אני ממליצה לא לאכול פופקורן בסרט הזה, אלא אם כן יש לכם ממש חשק להקיא כי הוא כן מעורר רצון כזה בכמה וכמה סצנות. "ואל תשכחו אנחנו לוזרים ותמיד נהיה כאלה".
🔔🔔🔕🔕🔕
ענבל הקניין B.A קולנוע וטלוויזיה.
