22.11.19 / 15:32
![עו"ד מור-יוסף](/dyncontent/2019/10/10/9639cce8-8be7-42e2-8848-71b66ba11e20.jpg "עו"ד מור-יוסף")
המעסיק הוא שקובע את מועדי החופשה. החופשה תהיה רצופה, אלא שבהסכמת העובד והמעסיק, ובאישור ועד העובדים במקום, אם ישנו, אפשר לחלקה - ובלבד שפרק אחד ממנה יהיה בן לפחות שבעה ימים.
מעסיק המעוניין להוציא את עובדיו לחופשה בת יותר מ-7 ימים חייב להודיע על כך לעובדיו לפחות שבועיים מראש.
קיימת פסיקה של בתי הדין לעבודה, לפיה המעסיק אינו רשאי להוציא את העובד ללא הסכמתו לחופשה אם לא קיימת לזכותו יתרת ימי-חופשה, על חשבון ימי-חופשה עתידיים שטרם נצברו.
לכן, מעסיק אינו רשאי להוציא את העובד ללא הסכמתו לחופשה ללא תשלום, ומעסיק המאלץ את עובדיו לצאת לחופשה ללא תשלום יהיה חייב לשלם על ימי חופשה אלה.
יחד עם זאת, המעסיק והעובד יכולים להסכים על חופשה ללא תשלום (חל"ת). בתקופת החל"ת העובד אינו זכאי לתשלום זכויות נלוות (פנסיה, חגים, הבראה וכו'). כמו-כן, החל"ת אינה נחשבת לצבירת זכויות התלויות בוותק, כגון פיצויי פיטורים.
חובה על המעסיק להציג בתלוש השכר את צבירת ימי החופשה וניצולם. במקרה של מחלוקת, הנטל הוא על המעסיק להוכיח יתרת חופשה שנתית, ובכלל זה חובה עליו לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב, כמה נתן, ולהציג פנקס חופשה שניהל עבור העובד.
מטרתו של חוק חופשה שנתית היא לאפשר לעובדים לצאת לחופשה בפועל - ולא לקבל תשלום עבור ימי-חופשה שצברו. לכן, מעסיק חייב להוציא את העובד לחופשה בתשלום בפועל, ואינו רשאי לשלם פדיון ימי-חופשה במהלך העבודה. מעסיק המשלם פדיון ימי-חופשה במקום להוציא את העובד לחופשה בפועל, מסתכן בכך שהעובד יוכל לתבוע אותו במשך תקופה של שלוש שנים, בגין אי-מתן חופשה בתשלום.
