30.01.20 / 15:08
ט"ו בשבט מעולם לא היה כל כך קשור...
ואז הוא רצה שנדבר..
-"אני חייב לדבר איתך"
העיניים האלה, כמה זמן לא דיברתי איתם.
-"גם אני חייבת לדבר איתך "
יצא לי
-"אגיע בערב"
-"טוב",
-"טוב".
מההה "טוב" קרה פה עכשיו ?!
הסתובבתי כל היום עם הפרפרים המטרידים האלה בבטן, מכירים אותם? ועם השאלה "מה זה היה?..כאילו לחזור עכשיו?", אבל מאיפה זה בא? מזה ארבעה וחצי חודשים לא החלפנו מילה מה אני אגיד לו? מי מכין אותך למצב כזה?
נפגשנו בערב, הוא בא. כמה זמן הוא לא בא! והוא אותו בחור שאז היה מגיע, הוא החליף דמות, מי אתה ומה עשית עם הבחור שלי? מאותו בחור מלא במחסומים לחץ ומגננות ישב לו שם בחור אחר.. נינוח יותר, שלוו יותר, ראו עליו שהזמן עשה את העבודה, קשה ומייגעת אבל מוצלחת .
העיניים שלו הפעם שידרו דבר אחר, הקשבה, הבנה ,סליחה וביטחון פנימי טוב, הביטחון הזה שאתה מקבל במתנה לעצמך רק אחרי כמה כאפות בחיים.
"אני עוזב שַׁנִיָה, אני טס ביום ראשון ולא יודע מתי אחזור"
"מה?"
"כן... היה חשוב לי להגיד לך את זה ככה ולא כבדרך אגב. זה לא מגיע לך"
אמנם זאת לא הייתה הפעם הראשונה שנפרדו ממני או שאני שנפרדתי בחיי, לצערי אני יודעת מה זה כשעוזבים אותך. אני הייתי יותר זמן במערכת זוגית מאשר לבד בחיי, אמנם רק שלושה מערכות כאלו אבל כל אחת לתקופה ארוכה של שנים ומשום מה איתו, עם ה"כמה חודשים" בודדים זה היה הכי קשה. באנו פגועים כל כך ממערכות קודמות ועם אכזבות קודמות שלא הצלחנו להתרכז בעניין המרכזי.
הפחד הזה, להתאכזב שוב, להיפגע שוב, לפגוע שוב, הפחד אולי אני מבזבזת את הזמן של שנינו בסופו של דבר ולמה עוד פעם להכניס את עצמך לכל המערבולת הרגשית הזאת?
מי מאיתנו לא כזה? רוב הדברים החדשים שאנחנו מתחילים בחיים אנחנו באים אליהם עם דעות קדומות, שריטות ופציעות מהעבר הרחוק ביותר שלנו או אפילו מהקרוב ביותר שלנו.
אנחנו חוסמים. כל כך חסומים מאותן פציעות שאנחנו לפעמים מפספסים את העיקר שהוא בעייני – לצמוח, בשביל מה באנו לכאן? בשביל להישאר באותו מקום של גיל 16? הפחד הארור הזה שתוקע אותנו כל כך הרבה פעמים בחיים, שבגללו אנחנו מפספסים רגעים בחיים, לא מערכים דברים טובים שהחיים מביאים לנו איתם, ובעיקר זה מונע מאיתנו את הצמיחה שלנו.
מהי צמיחה? הרב שאני הולכת לשמוע שיעורים שלו פעם בשבוע –יובל הכהן אשרוב שמלמד אותי קבלה (ממליצה בחום) דיבר על אותה צמיחה השבוע, והגדיר את זה יפה. לא סתם הוא דיבר על זה, ט"ו בשבט- ממש כאן, חג האילן, חג של צמיחה ושל התחדשות. הוא אומר ככה: "התנאי הראשון בשביל להתחיל לצמוח היא לוותר על הצורה הקודמת שלנו" או במילים אחרות – צמיחה היא לוותר על העבר שלנו. על הצורה הקודמת שהיינו בה. כמו זרע שזורעים אותו באדמה והוא לא נשאר באותה צורה, הוא גדל לאט לאט והופך לצמח, לצורה חדשה. ככה גם האדם.
מתי נפרק את הצורה הקודמת שלנו? מתי נשתחרר מהקליפות האלה שחוסמות אותנו להרגיש, להצליח, לאהוב, לסמוך, לקוות? אנחנו רגילים לדפוסים ישנים שלנו שהיו לנו מילדות, מהנעורים, מההורים, מהסביבה. צמיחה בעיינו מתחילה גם מהשאלות האלה בנינו לבין עצמנו, מה נכון לנו ומה תוקע אותנו? חשבתם על זה? כמו שאני כל הזמן כותבת לכם כאן, אדם שלא שואל שאלות לא יקבל תשובות. גם אם התשובות לא מוצאות חן בעיינו, הן התשובות. וברגע שנשחרר את הפחד מהתשובה שלפעמים גם ידועה לנו מראש נוכל להתחיל לצמוח.
בסופו של דבר, נפרדנו .. הוא טס לתקופה ארוכה לטייל, להתנתק, לחוות ובעיקר - לצמוח.
הפעם הפרידה לא הייתה קשה כמו בהתחלה כי שנינו ידענו שאנחנו בכלל נפרדים קודם כל מתחושת ה"ראמה" שהייתה לשנינו. מהעבר שלנו.
מאחלת לנו צמיחה מדהימה ומפתיעה, כמה יש בזרע הזה שבתוכנו, אנחנו אפילו לא יודעים.
תשקו אותו במים, אל תשכחו.
שלכם,
שניה
