14.04.16 / 15:22
במהלך השבוע האחרון חוויתי פציעה טורדנית בכף הרגל. יום שישי, ברגיל. אימון סגירת היום בחדר כושר עם כל האחים שלי מהקנטרי. מסיים לעשות את מה שאני אוהב, זורק את המגבת על הכתפיים ומחלק כיפים לכולם. לפני שיצאתי, כמו תמיד, בדקתי מה שכחתי. חצי סיבוב ראש מעל הכתף לאחור בדרך החוצה מאשר לי שכלום. את הכל לקחתי. עוד 5 צעדים אחרי שנסגרה דלת חדר הכושר ונזכרתי ששכחתי את הכדורסל. הסתובבתי והלכתי לקחת אותו חזרה.
שלום אחרון למדריך, שני כדרורים של דאווין ויצאתי משם לכוון המגרש. עוד מרחוק הבחנתי בקבוצת אנשים מחולקים לקבוצות ועורכים משחק ראש בראש. ''רק שלא יזמינו אותי. שנים לא שיחקתי. הג'אמפ שוט עוד סבבה אבל קבוצתית אני כבר לא שם'', התחלתי בחישובים עם עצמי. בימים טובים הייתי פונה אליהם ומבקש להצטרף בעצמי ובלי 6 עד 12 נקודות במשחק לא הייתי משחרר את המגרש גם על בטן מלאה בורקסים למיקרו, הידועים כמאנצ' מספר אחד כשחוזרים מכדורסל אחרי חצות. ''קודם נעבוד על זה לבד ועוד חודש אני איתם'', הבטחתי לעצמי.
פותח את שער הכניסה למגרש בבעיטה קלה, מכווץ שכמות, נותן לרצועות של התיק להחליק בחוסר נוחות מהגב לאספלט ומתחיל לטווח את הסל מכל פינה בערך. החטאתי שישים אחוז בערך בשלושת רבעי שעה של זריקות בלי הפסקה. ככה עושים אירובי. לא שאני אנטי מרתונים, אנשי ברזל ושאר ירקות, אלא באתי מתחום שונה לגמרי. ריצה זה טוב זה חשוב זה מכובד וזה בריא מאוד. שלא תטעו אני לא עושה את זה. כל כך משעמם. פשוט אומר אם כבר פעילות הנשענת על מערכת נשימתית – ספורט ימי, סקייט\אופניים\רולרס ריקוד וכו'. ושחייה. לא מבין את היכולת המסוימת של אנשים מסוימים לנהל רומן של שעות במבט עם פס שחור שלא נגמר על הרצפה. בדממה מוחלטת. במקרה הטוב עם אוזניות עמידות במים ותחנת רדיו שאפחד לא שומע. לא מתווכח. כל אחד והכיף שלו. אגב מחטב זה לא, שחייה.
ולפני שאתם קופצים חכו שנייה. אל תקחו שחיינים תחרותיים כדוגמה. הם עושים את זה שש, שבע או שלושים שעות ביום, מגיל אפס ומקפידים על תזונה שוויצרית ואורך חיים מלא של חנונים ואתם לא. גם אני. מצד שני היא כן בריאה לעצמות ומשפרת פלאים סיבולת לב ריאה. הקטע של שריפת השומן קורה דרכה אך זניח. יש דרכים יעילות הרבה יותר ואת זה כבר נשאיר למוסף אחר. מה שבטוח שחשפנים היא לא תעשה מכם.
בכל מקרה אני במגרש, מיוזע ומטפטף כמו דוד של חאפר, והכי קרוב למים שמצאתי שם הייתה ברזייה מדוגמת בקליפות גרעינים שהיו תקועות בחור ממנו יצאו המים. מחזה שגרם למים שיצאו מהסלע של משה להחוויר. ויתרתי על התענוג. חשבתי לעצמי שאני בדרך החוצה גם ככה אז אשתה בקולר של הכניסה. קבוצת החברים ששחקה בסמוך הציעה לי להצטרף למשחק ארבע על ארבע. אך עם כל הכבוד לחלומי מקודם להצטרף אליהם ביום יבוא, לדאבוני חשתי מעוך גמור שבור, שרירים תפוסים, האוויר הלך ונחנק, הצמאון חרך את הגרון והראש כבר מזמן היה במזגן ובאקס בוקס.
נאלצתי לקחת החלטה חכמה ולהקשיב לגוף. ''כמובן שאצטרף אליכם!!'' עניתי בשמחה. כי מי אני שאומר לא לקרבות רחוב, אם אפשר לקרוא להם כך כשזה קורה בקנטרי. התחלקנו לקבוצות, הקפצנו כדור והתחלנו לתת בראש. הרבה זמן לא שיחקתי עם קבוצות והיה מגניב לאללה. מגניב בדיוק לחצי דקה. שלושים שניות מהפתיחה עליתי לריבאונד התקפה ראשון בערך מכסליו 2004 ונחתתי על הרגל בצעד תימני גרוע, הקרסול הלכה באופסייד ושלום על ישראל. כאבי תופת.
''אחשלי אתה לא יכול להמשיך בצורה כזאת, אתה תעשה לעצמך נזק חמור יותר...אין טעם שתמשיך'', אמרו לי החברים במגרש וצדקו. הפעם כבר למדתי את הלקח מהפעם הקודמת ואת ההחלטה הזאת לקחתי ברצינות יתר. אני יכול להשאר ליצן עד מחר ולמתוח את הגבולות בחיים, כמוני כמוכם. אבל כשזה מגיע למקום שיכול לסכן לי את הבריאות עם קצת יותר רצינות אז הברירה היא בעצם שאין ברירה. גם אם זה אומר שצריך לוותר על משהו שאוהבים מכל הלב. גם אם זה על אמת. שלחתי יד לטובול והוא משך אותי לעמידה. ''שטויות, צ'יפס עליי אני ממשיך לשחק" הכרזתי וצלעתי חזרה להגנה.
משכתי עוד חצי שעה של משחק שגרמה לי לשבת כמעט שבוע בבית קשור לאקסבוקס עם קרסול בגודל הראש שלי. כואב מדרגות, כואב לשכב, כואב הכל. וחם בלב. קלעתי 8 אחרי הכל והימים מפעם חזרו יותר מהר מכפי שציפיתי. ועוד החלטה טובה שלקחתי בחיים. מלא מוטיבציה שמחזירה עטרות ליושנה, שמתי NBA JAM והתחלתי לטחון ללברון את הצורה. 30 הפרש במחצית לטובתי, כנראה שאפחד כבר לא יעצור אותי היום. צריך לחגוג. צלעתי למטבח ושמתי חבילה של בורקסים במיקרו. שבת שלום חזק ומבורך.
