זיכרון אינסופי

 תמיד כשאנחנו מגיעים לשבוע הזה בשנה, שבוע בו אנו עוברים מיום השואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל עולה בי אותה המחשבה. מצד אחד, יום השואה, יום בו אנו מתייחדים עם זכרם של שישה מיליון יהודים שנרצחו על ידי הנאצים. מספר עצום ובלתי נתפס של קרבנות שאת רובם ככולם לא היכרנו מימנו. ניצולי השואה שעדיין חיים (וייבדלו לחיים ארוכים) מספרים את הסיפור שלהם, אך ככל שחולפות השנים מתמעטות העדויות ממקור ראשון ועוד מעט כבר לא יהיו כלל. זיכרון ששת המיליונים זה משהו שילווה אותנו תמיד ולא ישתנה לעולם.

מצד שני, יום הזיכרון לחללי צה"ל זה משהו איתו קשה הרבה יותר להתמודד. אנו עם רווי קרבות, מדינה למודת מלחמות. כמעט לכל אחד מאתנו קרוב משפחה, חבר או מכר שנפל על הגנת המולדת. מעגלי השכול סובבים סביבנו גם אם אנחנו לא חיים אותם ביום יום, כשמגיע יום הזיכרון זה פורץ במלוא העוצמה. השכן, בן הדוד או החבר לספסל הלימודים. הרשתות החברתיות רק מעצימות את התחושות, מקרבות בין המעגלים, מחברות את השכול שהופך את כולנו למשפחה אחת גדולה.

אבל זה לא נגמר פה. בניגוד לשואה שהייתה ונגמרה, המלחמות שלנו עוד רחוקות מלהיגמר. מעגל השכול הולך וגדל מדי שנה, מדי חודש, לעתים מדי שבוע. רק בשנה האחרונה נוספו למעגל השכול 68 חללי צה"ל. בשנה הקודמת המספר היה כמעט כפול, 114.

זה מעגל שלא נסגר, אבל שלא נגמר. בכל שנה אנו נאלצים לשמוע סיפורים חדשים, קורעי לב, על יתומים שנשארו לבדם, על אלמנות שהולכות לישון לבד, על הורים שאיבדו את היקר להם מכל. החללים ה"חדשים" דוחקים הצידה במעט את אלו שנפלו לפני 10, 20 או 30 שנים. פתאום מלחמת השחרור או העצמאות מרגישות לנו כמו פרה-היסטוריה. שלום הגליל? אפילו לבנון השנייה כבר צברה ותק של 10 ימי זיכרון. עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן... ומאז, טרור סכינים בלתי פוסק.

נדמה כי גם אנחנו צריכים כל הזמן להגדיל את נפח הזיכרון שלנו, שכל הזמן סופג עוד ועוד, שמדי שנה צריך להכיל יותר ויותר. ומי יודע מה יהיה בשנה הבאה?

מספר בני המשפחות השכולות בישראל 2016 הוא 16,307, בהם 9,442 הורים שכולים, 4,917 אלמנות צה"ל וכוחות הביטחון, ו-1,948 יתומים עד גיל 30.

23,447  חיילי צה"ל נפלו במערכות ישראל.  יהי זכרם ברוך!