ההצגה חייבת להימשך

בימי רביעי אני בדרך כלל נשאר במערכת עד מאוחר וכך היה גם השבוע, רק שבסביבות 20:30 נסעתי הביתה לאשדוד, בדרך אספתי את האחיינית לבייביסיטר, עליתי הביתה ל-5 דקות התרעננות ויצאתי יחד עם אוסנת חזרה ליבנה לטובת ההופעה של עברי לידר באמפי.

שניות אחרי שנכנסתי לעיר מכיוון דרום, בעודי תר אחרי מקום חניה מחוץ לאמפי, החל הסלולרי שלי לקבל שרשרת של הודעות וואטספ. ואני, איש תקשורת שמכור לחדשות מחובר לכמה מקבוצות הוואטספ החזקות ביותר במדינה. כמובן שתוך כדי נהיגה לא עוקבים אחרי הוואטספ אבל פתאום אוסנת אומרת "פיגוע ירי במתחם שרונה".

חניתי באחד השבילים והתפניתי לעסוק בטלפון. הדיווחים הלכו וגברו, הרבה בלאגן ורעש, כשהמספרים רק עולים ככל שחולפות הדקות ולא ממש יודעים גם מה מצב המחבלים. הלכתי לקופה ואספתי את הכרטיסים ובדיוק ברגע שהתיישבנו בכיסאות התקבלה הידיעה הראשונה כי יש הרוגים בפיגוע, ואני ידעתי שמההופעה הזו כבר לא אוכל באמת ליהנות.

עברי לידר ממש לא חיכה לי ועלה כמו שעון לבמה. למרבה האבסורד הוא פתח את המופע שלו עם הלהיט "הכל בוער" והלב שלי התהפך. הסתכלתי על האנשים מסביב, רוקדים, שרים, שמחים, מנותקים. תיארתי לעצמי שהם פשוט לא יודעים. הרי כמה פריקים של חדשות כמוני יש? שמקבלים את הידיעות לווריד בשנייה בה הן קורות? במידה מסויימת קינאתי בהם.

הייתי מנותק לגמרי, מחובר למסך של האייפון, גומע כל פיסת מידע, כל עדכון. רגע אחד רציתי לקום וללכת, אבל זה יהיה לתת לרעים לנצח. ואנחנו לא ניתן להם לנצח. ואז עברי שר "ניסים תשמע, תהיה מלחמה".